אם הסיפור הזה לא היה כל כך טרגי, הוא היה נשמע כמו תיאור ציני ועוקצני של אליטות: מרתא בת בייתוס, האישה העשירה ביותר בירושלים, שולחת עבד לרכוש לה מזון בעת המצור על העיר. היא מבקשת סולת, הוא אומר שאזלה ויש קמח, היא מבקשת קמח, הוא אומר שאזל ויש סובין. וכך הלאה, עם ירידה מתמדת באיכות המזון, עד אשר מרתא בעצמה יוצאת לשוק, דורכת על צואה ומתה מרוב גועל.
הרב קלמנזון מציין, כי מדובר באישה חזקה ומרשימה ביותר: בת למשפחת כהנים גדולים, מי שהתחתנה עם יהושע בן גמלא, חלוץ החינוך הציבורי בעם היהודי, ורכשה עבורו את משרת הכהן הגדול. "אך היא כלל אינה יודעת שיש רעב ועד כמה קשה להשיג מזון. היא אינה יוצאת אל השוק בעצמה, אלא ספונה בביתה הנוח ושולחת את משרתה על-מנת להשיג מזון.
"הניתוק הזה נראה כמאפיין מרכזי באותה שכבה של חכמים וכהנים שאותם ביקר הסיפור הראשון על קמצא ובר קמצא – דווקא אלו שאמורים להנהיג, להציב את הדאגה לשלום הציבור בראש סולם העדיפות, דווקא הם מסתגרים במוּכָּר להם ולא זוכרים שבחוץ מצור ורעב. המוּכָּר יכול להיות הלכות, ויכול להיות מצב כלכלי – בשני המקרים אין כל מודעוּת למה שמתרחש בחוץ". מרתא חושבת שאפשר להמשיך להתנהל כרגיל, וגם כאשר היא לומדת על הרעב – "היא מסרבת להסיק מכאן את המסקנה המתבקשת ולבקש כי יקנה כל מזון שעוד מצוי למכירה, מבלי להתחשב באיכות או בעידון. לא משנה עד כמה המחסור מתדפק על דלתה, מרתא בת בייתוס מתנהגת כאילו 'עסקים כרגיל' וממשיכה לחיות בעולם הפנטזיה של עשירי ירושלים".
גם השליח מבטא את אותו דפוס, כאשר הוא אך ורק ממלא את ההוראות הדקדקניות שניתנות לו. "מבחינות רבות, התנהגותו של השליח מקבילה למה שראינו אצל החכמים החשובים ממנו בסיפור קמצא ובר קמצא – הם נאמנים להוראות ולחוקים באופן מופרז, תוך היצמדות לפרטים והתעלמות מהעקרונות המנחים. השליח יכול להציג עצמו כצדיק גמור – הוא אינו רוצה למעול בשליחותו ואינו רוצה לעשות שימוש אחר בכסף ששייך למעסיקיו. אבל תוצאת מעשיו היא זעיר אנפין של תוצאת התנהגותם של החכמים – הם הובילו לחורבן הבית והוא המיט רעב על בית אחד; גם השליח, כמו חכמים, מקובע בתפקידו ואינו מכיר בכל שינוי במציאות הסובבת אותו".