מלכה לייפר היא מורה חרדית המואשמת באוסטרליה בעבירות מין מרובות בתלמידותיה. לייפר ברחה לישראל ובמשך שנים הצליחה להתחמק מהסגרה כאשר העמידה פני חולת נפש. רק לאחר מאבק משפטי ממושך, אולי הארוך ביותר בהליכי ההסגרה בישראל, היא נשלחה לתת את הדין על מעשיה. הקורבנות שלה והחשדות נגדה וההסתתרות שלה לא עניינו את יעקב ליצמן. בתפקידיו כסגן שר הבריאות וכשר הבריאות הוא ניסה להשפיע על הפסיכיאטר של מחוז ירושלים לקבוע שהיא אינה כשירה לעמוד לדין. ליצמן הודה שעשה זאת בארבע הזדמנויות שונות, הן ב-2015 והן ב-2018. עונשו? שמונה חודשי מאסר על תנאי (שזה ממש לא רלוונטי) וקנס של 3,000 שקל. כי הוא הודה. כי הוא התפטר מהכנסת. כי עבר זמן. כי הוא לא גרם נזק בפועל. ולזה אפשר להוסיף, באותה מידה של שייכות, שגם חם בחוץ ושהשמים כחולים. אדם מן השורה שהיה עושה מעשים כאלה, היה מקבל עונש חמור בהרבה, אולי אפילו מאסר בפועל. נזכיר במה מדובר: הגורם הפוליטי הבכיר ביותר בתחום הבריאות מנסה בצורה שיטתית להטות חוות דעת מקצועית בנוגע לנאשמת בעבירות פדופיליה בתלמידותיה והחשודה בהתחזות כדי לחמוק מאימת הדין. אז מה אם הוא הודה? במקביל נסגר תיק נוסף נגדו. אז מה אם הוא התפטר מהכנסת? המושב איננו שלו אלא של אגודת ישראל ובוחריה, הוא אינו יכול לסחור בו, וממילא גילו ובריאותו והרבי מגור כנראה היו מביאים אותו לפרוש ממילא. אז מה אם עבר זמן? העבירות האחרונות היו ב-2018 – לא לפני נצח. אז מה אם הוא לא גרם נזק בפועל? המטרה שלו הייתה ועוד איך לגרום נזק בפועל. וחייבים גם לומר בגלוי: מה שעשה ליצמן מאפיין לא מעט חרדים ונבחריהם – הנחת יסוד לפיה כאשר חרדי ניצב מול הרשויות, הוא מן הסתם חף מפשע והן מן הסתם רודפות אותו. במקום הרתעה ממשית מפני מעשים דומים, ליצמן קיבל עונש של בערך 10% משכרו החודשי של חבר כנסת. זה אפילו לא מגוחך.

מה היה חוטף אזרח שהיה תוקף שוטר? לפחות עבודות שירות, אם לא מאסר בפועל – ולחלוטין בצדק. מערכת אכיפת החוק חייבת להגן על עצמה בכל הכוח, שאלמלא כן – כמאמר חז"ל – "איש את רעהו חיים בלעוֹ". אבל מה קורה כאשר שוטר תוקף אזרח? בחלק ניכר מן המקרים אנחנו לא יודעים את התשובה, כי למח"ש יש נטייה ברורה שלא לחקור תלונות כאלו או לסגור אותן כלאחר יד. במקרים רבים אחרים אותו שוטר עומד לדין משמעתי ונקנס בכמה מאות שקלים או לכל יותר בכמה אלפים (ולפעמים החברים גם דואגים למנוע את פרסום שמו). רק במקרים מאוד נדירים העבירות הללו מגיעות לדין פלילי, ועוד יותר נדיר מקרה כמו של ניסו גואטה – קצין בדרגת סגן-ניצב, שהורשע בתקיפת מפגינים נגד בנימין נתניהו. שיהיה ברור: חלק מאותם מפגינים היו פורעי חוק, שהיו צריכים למצוא את עצמם מיד בתא המעצר וכמה שיותר מהר בפני בית המשפט. חלק מהם התפרעו ותקפו שוטרים, ועל אחת כמה וכמה שחובה הייתה לנהוג בהם ביד קשה. אבל הכל במסגרת החוק, וגואטה עבר עליו פעמיים. על-פי העונש שנגזר עליו השבוע, הרי שמבחינת האינטרס הציבורי כבר עדיף היה לשלוח אותו לבית הדין המשמעתי והמאוד-מקל; שם, כאמור, יש סיכוי ממשי שהוא לכל הפחות היה נקנס. בית המשפט, לעומת זאת, הסתפק בחמישה חודשי מאסר על תנאי – לא קנס, לא פיצוי למותקפים. העונש הזה נגזר אחרי שהמפכ"ל קובי שבתאי שלח לשופטת עינת רון מכתב ובו שיבח את גואטה כ"מלח הארץ". הבנתם? קצין משטרה שמכה מפגינים הוא "מלח הארץ". אם גם היה שובר להם כמה עצמות, מן הסתם היה מקבל צל"ש. ומה צריך להבין שוטר מן השורה המפגין את האיפוק הראוי? שהוא "תפל הארץ"? ואגב, רון סירבה לבטל את הרשעתו של גואטה משום שלא הוכח לה שהוא ייפגע ממנה. בסוף עוד תראו אותו מקבל קידום ואולי גם מתמנה לקצין קישור לקהילה.

חופש הביטוי וחופש העיתונות הם מאבני היסוד של דמוקרטיה, ובלעדיהם היא אינה יכולה להתקיים. בלי היכולת לקבל מידע בלתי תלוי על השלטון ובלי היכולת למתוח ביקורת עליו, אין דמוקרטיה. פשוט אין. זה לא אומר שלאנשי תקשורת – ויהיו אלה עיתונאים או תועמלנים, דוברים או יחצ"נים – מותר הכל. גם הם כפופים לכל חוקי המדינה, ויש חוקים החלים עליהם יותר מאשר על אזרח מן השורה, כגון חוק איסור לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות. משום שכפי שאמרתי אין-ספור פעמים, אין אף זכות שהיא מוחלטת; שם המשחק בדמוקרטיה הוא איזון בין הזכויות. ולענייננו: בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב, בין חופש העיתונות לבין ביטחון המדינה ועוד כהנה וכהנה. לאיש תקשורת, ולא משנה באיזה תפקיד ובאיזה כובע ובאיזו תחפושת, אסור להטריד עדים. ודאי שאסור לו לעשות את זה בפרהסיה ותוך ניצול העובדה שרבים מאזינים לדבריו. נורא פשוט. ואם איש תקשורת מטריד עד, עליו לתת את הדין. אם הוא מנסה להסתתר מאחורי חופש הביטוי וחופש העיתונות, אזי או שהוא באמת לא מבין שהחוק חל עליו או שהוא מנסה במודע לזרות חול, ותחליטו אתם איזו אפשרות גרועה יותר. כעת יאמרו לי: אם אתה כל כך דוגל בשוויון בפני החוק, עליך לגנות את העובדה שאלי ציפורי נחקר בחשד להטרדת הדס קליין, ואילו אביעד גליקמן ואמנון אברמוביץ' לא נחקרו בחשד להטרדת שלמה פילבר וג'יימס פאקר. יש לזה כמה תשובות, אבל אחת היא בסיסית ומכרעת: קליין התלוננה נגד ציפורי, פילבר ופאקר לא התלוננו נגד גליקמן ואברמוביץ' (אגב, פילבר כן התלונן נגד יונתן אוריך ועופר גולן, אנשיו של בנימין נתניהו). נכון שהמשטרה יכולה לפתוח בחקירה מיוזמתה או על סמך תלונה של צד שלישי, אבל במקרה הזה – כאשר כל העבירה תלויה בהלך הרוח של המוטרד – זה יהיה מגוחך. החוקרים יזמנו לעדות את המוטרד-לכאורה, והוא יגיד להם: על מה אתם מדברים? זה לא הזיז לי. או שהוא יגיד: אני לא רוצה להתלונן ואני לא רוצה להעיד. אם הם היו מתלוננים – ודאי שהייתה חובה לחקור; אבל הם לא התלוננו, וזה סוף הסיפור וסוף ההשוואה המופרכת.

"לא עשו את זה לאף נשיא!", התלונן מרה דונלד טראמפ אחרי שסוכני FBI פשטו על אחוזת מאר-א-לאגו בחשד שמוחזקים בה מסמכים האמורים להיות בארכיון הלאומי. הוא צודק. גם לא היה נשיא שהועמד לדין פעמיים בפני הסנאט, ולא היה נשיא שתובע מיוחד הותיר פתוח את השאלה האם שיבש חקירה נגדו, ולא היה נשיא שיש נגדו חקירה בחשד לניסיון להטות בחירות, ולא היה נשיא שיש נגדו שתי חקירות בחשד למרמה בעסקיו הפרטיים, ולא היה נשיא שנחקר ושמר על זכות השתיקה. וזו רק רשימה חלקית. עקרון השוויון בפני החוק הוא הטיעון המרכזי של אלו התומכים בחקירה נגד טראמפ בנושא הרציני ביותר והחמור ביותר – אירועי 6 בינואר. עם כל הכוכביות לצד השימועים של ועדת הקונגרס – היא מורכבת רק מיריבי טראמפ, היא מציגה את החומר שהיא בוחרת, טראמפ אינו יכול להגיב – דומה שהיא אספה כמות עצומה של ראיות לכאורה, שלכל הפחות מצדיקות ניהול חקירה פלילית ברמה הפדרלית. אנשיו של טראמפ, בכירים בבית הלבן שלו, תומכיו הפוליטיים, אפילו בני משפחתו – כל אלו יוצרים תמונה ברורה כשם שהיא מבהילה של נשיא ארה"ב שמוכן לעשות הכל, כולל ניהול נסיון הפיכה מהחדר הסגלגל, כדי להמרות את פי הבוחר. המתנגדים לחקירה כזאת חוששים מפני התקדים של חקירת נשיא לשעבר בידי ממשל של המפלגה היריבה (קל וחומר אם הוא מתכוון להתמודד שוב). בקיטוב המטורף בו מצויה המערכת הפוליטית של ארה"ב ובחוסר המעצורים שמפגינים טראמפ ותומכיו, בהחלט מדובר בחשש לגיטימי. הרפובליקנים כבר מדברים על חקירה נגד שר המשפטים, מריק גרלנד, בשל הפשיטה על מאר-א-לאגו; תארו לעצמכם מה טראמפ ינסה לעשות אם יחזור לבית הלבן. אבל בשורה התחתונה ובמבט מן הצד, דומה שיש להפעיל את עקרון חז"ל: "ברי ושמא – ברי עדיף". עקרון השוויון בפני החוק הוא ברור ועכשווי, בעוד החשש מנקמנות הוא מסופק ועתידי. ואף אפשר לומר, כי הפעלת העיקרון עשויה למנוע את הנקמנות, אם חקירה שכזאת תמנע מטראמפ את האפשרות להתמודד ב-2024 ובכך תוציא מן המשוואה לכל הפחות את הגורם המתסיס והמסוכן ביותר.

כל קבוצות ליגת-העל בכדורגל היו חייבות להגיש תקציב עד מועד מסוים. בית"ר ירושלים לא עמדה בו. היא קיבלה ארכה. היא לא עמדה גם בארכה. אז היא קיבלה עוד אחת. היא לא עמדה גם בה. ואז, כולנו מופתעים, היא קיבלה עוד אחת. במקביל, עיריית ירושלים מעניקה לה סיוע בדמות ערבות על חשבון הקצבות עתידיות (אגב, למה בכלל עירייה צריכה לתקצב גוף עסקי? ואם היא עושה זאת, מה עם קצת סיוע לבעלי עסקים קטנים הנפגעים למשל מעבודות פיתוח שהיא מבצעת?). זה קורה, כי איש אינו מוכן לקחת את האחריות ולספוג את הביקורת על עשיית הדבר הנכון שהיה נעשה לכל קבוצה אחרת: הורדתה לליגה א'. בית"ר ירושלים מושכת קהל, אז בעלי קבוצות יריבות מתגייסים לעזרתה. ומאחר שיש בין אוהדיה גם פושעים גזענים ואלימים, מקבלי ההחלטות לא יסתכנו בזעמם העלול לבוא לידי ביטוי לא רק בחרפות וגידופים. מצד שני, אצל ניר ברקת בהחלט יש שוויון בין המוכרים למשטרה. ראש עיריית ירושלים לשעבר ובכיר הליכוד בהווה, נפגש השבוע (יום לפני הפריימריז) עם ג'קי בן-זקן כדי לסייע בהשגת הסכם בין הבעלים הקודם משה חוגג לבין הבעלים החדש ברק אברמוב. או במילים אחרות: עבריין מורשע מתווך בין חשוד בהווה עם תיק פתוח לבין חשוד בעבר עם תיק סגור. זה באמת שוויון מוחלט בפני החוק.

כל שנותר לנו הוא להסתכל בערגה על עקרונות המשפט העברי, אותם ניסח משה רבינו בדבריו לשופטים בפרשת השבוע שעבר: "כקטֹן כגדול תשמָעון, לא תגורו מפני איש, כי המשפט לאלקים הוא". ציווי זה ודומיו הביאו להלכות מעשיות בנות מאות ואלפי שנים, שאפשר לראות בהן את מבשרות מערכת המשפט המודרנית, כולל מדי המשפט ואופן עיצוב האולם. ראו כיצד ניסח את הדברים במאה ה-16 מרן המחבר, ר' יוסף קארו (חושן משפט י"ז): "'בצדק תשפוט עמיתך'- איזהו צדק? זו השוויית שני הבעלי-דינים בכל דבר. לא יהא אחד מדבר כל צורכו ולאחד אומר [הדיין]: קצר דברך. ולא יסביר פנים לאחד וידבר לו רכות, וירע פניו לאחר וידבר לו קשות. ואם היה אחד מהם מלובש בגדים יקרים והשני מלובש בגדים בזויים, אומרים למכובד: או הלבישהו כמותך או לבוש כמותו. ולא יהא אחד יושב ואחד עומד, אלא שניהם עומדים; ואם רצו בית דין להושיב את שניהם, מושיבים. ולא יישב אחד למעלה ואחד למטה, אלא זה בצד זה". ובהמשך: "אין לדיין לרחם בדין על דל, שלא יאמר: עני הוא זה ובעל דינו עשיר וחייב לפרנסו [מצד מצות צדקה]; אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בכבוד. ולא להדר פני גדול – שאם באו לפניו עשיר וחכם גדול עם עני והדיוט, לא יכבדנו ולא ישאל בשלומו... ולא יאמר: היאך אחייבנו בדין ונמצא מתבייש, אלא אפטרנו ואחר אומַר לו שיתן את שלו". דברים הראויים להישלח לכל שוטר, תובע, שופט ונבחר ציבור.