בכל מתווה עתידי יש לחזק מערכת קשרים זאת ולהרחיבה. אם יתאפשר, צריך לצרף מדינות בעלות אינטרסים משלימים גם אם אינן יושבות לחופי הים התיכון, כאיחוד אמירויות המפרץ וירדן. אם מדינות ערביות ידרשו לצרף את הפלשתינים לקבוצה זאת, אין להתנגד לכך. בצד האירופי יכולה הצטרפות איטליה (שמהססת בגלל האינטרסים הוותיקים שלה בלוב) ואולי מדינות נוספות להפוך את הים התיכון, שמתגלה כמאגר גז גדול, למערכת המקשרת בין המזרח התיכון וקבוצת הסכמי אברהם לבין האגף הדרומי של האיחוד האירופי, כשישראל ומצרים הן הגשר בין שתי המערכות.
צירופה של הודו כשותפת סחר בכירה לציר של מדינות הסכם אברהם, ודאי לאחר שסעודיה תכריז בפומבי על השתייכותה לציר זה, תעמיד גוש חזק בעל יכולות כלכליות וטכנולוגיות ובעל חשיבות לסדר העולמי ההולך ומתגבש. בעולם שבו המתיחות בין סין לארה"ב היא גורם מרכזי, התגבשותו של גוש כזה השואב את כוחו מתחומים שאינם חלק מתחרות זאת, היא תופעה חשובה מעבר ליחסי ישראל והמדינות הערביות.
ולסיום: עוד מערכת משנת מציאות הממחישה את השינויים שחלו בסביבתה של ישראל. האיחוד האירופי דוחף ואף מממן חלק מהנחת כבל חשמל בין יוון, כרתים, קפריסין וישראל, ומקפריסין ייצא כבל נוסף שיתחבר למערכת החשמל המצרית. באופן מעשי תיווצר מערכת חשמל היכולה לאזן בין המדינות הללו באופן שייתן פתרון מיטבי לכל אחת על-פי צרכיה.
אם למערכת זאת יתחברו מקורות ירוקים, כפי שמתכננת כרתים לבנות על האי, ואם ייווצר חיבור בין המערכת המצרית לזאת הסעודית, ואם קפריסין תשכיל לבנות תחנת כוח גדולה באי כך שתהיה סיבה לפתח את שדות הגז שלה – תיווצר מערכת חשמל נפרסת מאירופה ועד לישראל וסעודיה. מערכת כזאת תאפשר לווסת טוב יותר את מערכות החשמל הנפרדות ותתן מידה רבה של ביטחון אנרגטי הנשען על היכולות השונות והמשלימות של המדינות השונות, כשבתווך תהפוך קפריסין למרכז אזורי לייצור חשמל.
ישראל, שרגלה האחת נטועה בגוש הערבי הפונה מזרחה ודרומה, בעוד רגלה השנייה עומדת במזרח הים התיכון כשפניה מערבה, יכולה להיות הגשר המחבר פיזית ותפיסתית בין שני הגושים הללו, ולקחת על עצמה תפקיד חשוב יותר בפיתוח האזור כולו.
האם ישראל בנויה להתמודד עם המצבים החדשים כמעצמה אזורית – זו שאלה שהתשובה לה מורכבת, אך ברור שהמצב החדש דורש חשיבה ישראלית אחרת וגישה שונה למחויבות של ישראל במסגרת מערכות היחסים הקורמות עור וגידים. כמקובל במזרח התיכון, תמיד יהיו גורמים שינסו לערער את המבנה ההולך ונרקם, חלקו בהובלה אמריקנית. יכולה להיות זאת אירן – שביום שתהיה גרעינית תהפוך למובילה אזורית ותמוטט את הברית בין מדינות הסכמי אברהם, ועד אז תשקיע בשלוחיה ובארגוני טרור המנסים לערער את המצב.
יכולה להיות זאת טורקיה – שבתוקפנות חסרת פשרות של מי שנחושה לממש את החלומות האימפריאליים שלה, יכולה להביא לכך שהים התיכון יהיה אזור שבו לא ניתן להגיע לשיתופי פעולה, אלא רק לפעול בכוח הזרוע. גם רוסיה וסין – שאינן רוצות לראות הובלה אמריקנית היוצקת תוכן של ממש לבריתות אזוריות – יכולות להפריע.
על כן על ישראל לכלכל צעדיה בזהירות, לתת עדיפות למערכת היחסים עם מדינות המפרץ ולממש איתן מיזמים גדולים, לקדם את יחסיה עם מצרים, ירדן ומרוקו ולאמץ עוד יותר את מערכת היחסים הכלכלית והמדינית עם יוון וקפריסין תוך ניצול החיבורים דרכן לאירופה. יש "מזרח תיכון חדש", אך בניגוד לחזון אנשי אוסלו, אין הוא תלוי בפלשתינים והוא אמיתי, בלי דמיונות חסרי בסיס במציאות. צריך לשמור ולטפח אותו.