המו"מ בין האוצר למורים תקוע. לפי הפרסום, סלע המחלוקת הוא הפער בשכר בין מורים צעירים לותיקים. אני שומע קולות רבים שתומכים בעמדת האוצר וזועקים נגד הפער הזה מכל מיני סיבות טובות. מורים ותיקים בישראל מרוויחים פי 2.5 ממורים צעירים, וזה לא מתמרץ צעירים להיכנס למערכת, ומעודד שחיקה, ובכלל נראה שוועדי המורים שוב דואגים רק לעצמם. מעניין שאף פעם לא שמענו ביקורת על כך שרופא ותיק מרוויח פי 4 מרופא מתחיל, או על כך שקצינים בכירים מרוויחים פי 6-7 מקצין בתחילת הדרך. כי זה הרי מובן - ותק של רופא או קצין הוא שם נרדף לאחריות גדלה, להכשרה מקצועית רחבה יותר, לניסיון, לחניכה ולהובלה. רק כשמדובר על מורים ותק פירושו שחיקה, תקיעות וניוון. מורים ותיקים הם אלו שנושאים בד"כ בתפקידים בכירים (ריכוז שכבות, ריכוז מקצוע, ניהול), הם אלו שחונכים את המורים הצעירים, והפער בשכר משקף רק חלקיק מזה. הרבה פחות מכל מקצוע אחר. למען האמת, מנהלי בתי ספר הם אולי המנהלים היחידים במשק שתנאי השכר שלהם לא טובים מהותית מהעובדים שתחתיהם. עד כדי כך שבבית ספר ממוצע המנהל הוא לא בעל השכר הגבוה ביותר (למרות שבלי ספק הוא זה שעובד הכי קשה ונושא בהכי הרבה אחריות בפער גדול). הרצון לצמצם אפילו את ההבדל המינורי שבין צעירים לוותיקים בהוראה, הוא ניסיון להחיל גם כאן את המודל ההייטקי, שבז לותק, למחויבות ולהתמדה, ובו אפשר להחליף מקום עבודה כל שנתיים בלי שזה ישפיע על כלום. לא יודע אם זה עובד בהייטק, אבל מערכת חינוכית לא יכולה לעבוד כך. בסוף גם השיח אודות תגמול הותק הוא חלק מהבוז הכללי למורים ולמחנכים בישראל. ארגוני המורים שנואים כל כך לא רק בגלל שהם משאירים הורים בלי בייביסיטר בימי שביתה, או בגלל הדרישות התקיפות שלהם. אלא בגלל שהבוז הסמוי הזה משרת משהו בזהות שלנו כהורים. המחנכים והמחנכות של הילדים שלנו עושים עבודה שבעצם אנחנו היינו אמורים לעשות. אנחנו מוכנים לשלם הרבה למי שיעשה לילדים שלנו את מה שאנחנו לא יכולים לעשות בעצמנו (כמו רופא או פסיכולוג למשל), אבל למי שעושה את מה שאנחנו יכולים לעשות בעצמנו (כמו בייביסיטר או מנקה) אנחנו מוכנים לשלם מעט מאד. זה חשבון כלכלי פשוט - אם המנקה או הבייביסיטר מרוויחים יותר ממני, אני לא אעסיק אותם אלא אעשה זאת פשוט בעצמי. העלאת שכר אנשי החינוך הוא הודאה בכך שזה מקצוע נחשב ורציני. שהמורים עושים דבר שאנחנו ההורים לא ממש יודעים לעשות בעצמנו. ולהודות בכך שאנחנו לא מסוגלים לחנך את ילדינו לבד, זו תובנה בלתי נסבלת מבחינתנו. פעם מפריעות לנו החופשות. פעם מפריעים לנו הפערים בין צעירים לותיקים. פעם מפריע לנו שאי אפשר לפטר אותם. אבל בעצם מה שמפריע לנו זה שהם ישתכרו בשכר גבוה מרובנו. אנחנו יכולים לסבול רופא או קצין כאלה, כי הם עושים דבר שמעולם לא היה באחריותי. אבל את המורים והמורות של הילדים שלנו חשוב לנו לשמור קרוב יותר למשכורת של מנקה ובייביסיטר, כי מורה שמשתכר שכר הגון, מציב לנו כפרטים וכחברה ראי שבו אנחנו לא מוכנים להסתכל.