שני בעשיריית הספרים, אחרי התנ"ך, שעִצבו את אישיותו של ז'בוטינסקי, נבחר הומרוס, שהוא מודל חייו של ז'בוטינסקי. וזה הטעם שהוא נתן לבחירה: "אוהב אני את הומרוס אהבת נפש ותמיד אני קורא בו בהנאה בלתי-אמצעית. ודאי, איני מוצא בו 'אידיאות' במובנה של מלה זו בפינו, וגם העלילה כשהיא לעצמה אינה לוקחת את לבי ביותר. מחבב אני את הומרוס בגלל הטיפוסים שלו. האנשים אצלו נהדרים, ענקי-קומה. אם תוקף אותם צחוק, צוחקים הם כך שמזדעזע רקיע השמים. אם כואבים הם, או עצובים, הריהם משתכבים על הארץ וצועקים, כך, שקולם נשמע בריחוק פרסה. אפילו בקוראי כיצד אנשים אלה היו אוכלים ושותים, רואה אני בבהירות, כי אף אחד מהם לא היו לו שניים רקובות ולא חלי-מעיים, וזה נעים לי, כמו שנעים גם בחיים לפגוש איש בעל צבע פנים רענן. בקראי בהומרוס, תמיד אני נזכר, כי האדם בזמננו יודע רק לעתים רחוקות מאוד לעשות בצורה נאה שני דברים: לאכול ולצחוק. לועסים אנו בכבדות ובלי חן, כי מחצית השניים הטוחנות שבפינו כבר אין להם צמדים לטחינת המזון, ואם מסתכל בדבר אדם שאיננו אוכל, ימאַס לעתים להביט. ועוד רע מזה הצחוק שאנו צוחקים: צחוק של חניקוֹת והבלעוֹת ושיהוקים, ובגרוננו עווית. כמעט שאין שומעים צחוק טוב, אמתי, חלק, רונן, כשאדם מפשיל את ראשו לאחור וצוחק בקלות ובצלצל. פעם הייתי מאוהב בנערה אחת שידעה לצחוק יפה, ומאז תוקפני גועל בשמעי את צחוקם המשתהק של אנשים אחרים, וגם שלי בתוכם. אולם, אצל הומרוס רואה אני בני-אדם שעשו את הכל בחשיבות, בקול צלול ובצורה נאה: כך היו אוכלים וכך היו צוחקים וכך היו גם בוכים ולוחמים ומתים. בקיצור, בני-אדם נהדרים וגם פעולת-אבריהם נהדרת. זה הדבר המוצא חן בעיני אצל הוֹמרוֹס ומתוך כך גוזר אני גם את ערכו האובּייקטיבי. "הריני שואל את עצמי: מפני מה גיבוריו של הוֹמרוֹס כה מלהיבים אותי ונוגעים אל לבי? אי-אפשר להסתפק כאן במשפט הנבוב: כזה הוא טעמי. האם צריך שיהיה מותנה בדבר עמוק ואורגני? ואומר אני לעצמי: אין שום ספק, כי האדם האידיאַלי צריך להיות נהדר בכל גילוייו, כמו אלו הדוגמאות הראשוניות של גזע האדם. אלפי שנות מלחמת-הקיום יותר מדי החריבו אותנו מבחינות מסוימות והחלישו אותנו מבחינות אחרות. נוצרה דיסהרמוניה, האיזוּן נתקפח, נתלווה האדם המכוער והפגום של ימינו. אך אני מאמין, כי הולכים אנו, צעד אחרי צעד, לקראת יום אשר בו יכניסו את מלחמת-הקיום למסגרות-ברזל של משטר חברתי חדש, וכל אישיות יחידה כמעט לא תרגיש בעול. זה יפתח לאישיות מרחבים חדשים. שוב תוכל להתפתח בצורה הרמונית ונורמאלית. גופה יחליף ויחזור בכל פעולותיו להדרו הקודם, ורוחה הכאובה תיושב ותשָלֵו. זה לא יהיה העתק מטיפוּסי הוֹמרוֹס. האדם של העתיד יהיה מורכב, רב צדדי, עשיר, עמוק, פיקח לאין-ערוך מן האדם הקדמון, אבל באחת יהיו שניהם שווים: באותה הדרת טבע בריאה ומושלמת, הקורנת אצל הוֹמרוֹס מזן אל זן. עוד הרבה דורות יעברו עד שישוב האדם לאיתנוּת בריאותו כמו חיות-הבר, ועד אז עוד ירבו טובי האנושות להציץ בחרדה בניווּנם הגופני ובנכוּתם המוסרית של הדורות הקיימים, יהיו מתרים בהם וקוראים להם לקרב אל הטבע, כמו רוּסוֹ, כמו ליב טולסטוי. אבל, אם יש בידי הומרוס – רוסו וטולסטוי למה לי. הרי הם רק מטיפים ודורשים לפנינו, ואילו הוא בא ומצייר לנגד עיני בכל זיוו והדרו את הדבר שאליו הם קוראים. הם שניהם טועים בהרבה ומשפטם לעתים מעוּות, אבל הוא – כולו אמת ופשטוּת. גם שניהם וגם הוא עיסוקם באותה מצווה קדושה – אינם מניחים לאדם שישכח 'מאין הוא בא ולאן הוא הגיע'. אבל, יפה וחזק מבחינה חינוכית זה כוחו של הומרוס, כל כמה שבכלל רב בחינוך כוחו של מופת חי, אפילו מהטפה מזהירה ביותר".¹ נותר בידינו דיוקן שחיבר הסופר הרוסי קורניי צ'וקובסקי על ז'בוטינסקי, ובו הוא חשף באיזו מידה היווה ז'בוטינסקי התגלמות-תפיסתו היוונית, תפיסת-האדם האידאלי, בעל האחדות הפסיכו-פיזית: "אבל חשובה מזה הייתה העובדה שיכולתי להיפגש לעתים קרובות כל-כך עם ולדימיר. בריצה ובהתרגשות הייתי עולה במדרגות לקומה השנייה של הגימנסיה שאותה ניהלה אחותו תמר, ושם הייתי מבלה שעות נעימות, בעוד אחותו מנצחת על הטקס של הכנת התה. כל אישיותו קרנה מין כוח רוחני, היה בו משהו ממוצרט של פושקין ואפילו מפושקין עצמו. בנוכחותו הרגשתי עצמי בור ואפס. כל אשר בו עורר את התפעלותי. קולו, צחוקו, בלוריתו העבותה והשחורה מאוד היורדת על מצחו הרם, גבותיו הכבדות, הסנטר הבולט ששיווה לו מראה של מתאגרף...".² בניתוח חייו, מפעלו ומורשתו של ז'בוטינסקי, השפיעה עליו דמותו של אודיסאוס, המשלב באישיותו גבורה וחוכמה, יותר מכל דמות ספרותית אחרת. מהותה של גבורת-אודיסאוס היא אומץ לב אינטלקטואלי - הוא הגיבור האנושי, הרציונלי הראשון, המורד באי-רציונליות האלים³. מרד זה, שטיבו רוחני, משתקף היטב בַּפְּנִיָה המאתגרת של המשורר היווני בן המאה העשרים, קונסטנטינוס קוואפיס, אל הקורא, כאל אודיסאוס: כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה⁴... אַל תִּירָא אֶת הַלַּסְטְרִיגוֹנִים⁵ וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים⁶ אַל תִּירָא אֶת פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל. לְעוֹלָם לֹא תִּמְצְאֵם עַל דַּרְכְּךָ כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג⁷. השפעה זאת באה לידי ביטוי, בין היתר, במה שכתב ז'בוטינסקי אחרי שנים, בחוברת: "שליחותה של בית"ר": "ליצור טיפוס יהודי חדש "גאון, נדיב ואכזר" – כזה היה אודיסאוס; בחתימת המנון בית"ר שחיבר: "למות או לכבוש את ההר" – כך נהג אודיסאוס; ובהספד לנפילתו של יוסף טרומפלדור: "לא ירתיענו שום קורבן וצער" – כפי שלא הרתיע את אודיסאוס.

תכונת האומץ האינטלקטואלי של ז'בוטינסקי זוהתה היטב על-ידי הביוגרף שלו, שמואל כץ: "כדברי ז'בוטינסקי, היו גם 'אויבים'... הרעיונות בפיליטונים שלו לא היו מקובלים, וברור היה שנהנה לקעקע פרות קדושות מקומיות. כמה מוותיקי העיתון נסערו עד כדי כך שהתלוננו אצל העורך. אולם, כמו שכתב חפץ כעבור שלושים שנה, מורת-הרוח שלהם 'לא עשתה עלי רושם... ידעתי היטב שפיליטון אחד של ז'בוטינסקי שווה עשרה של אחרים'. (חפץ, אלטלנה). "לא היו אלה החריגות היחידות מן ההתפעלות, ואפילו ההערצה הכללית, שעורר אלטלנה. הוא מספר שנאום שנשא במועדון לספרות ואמנות, רב היוקרה, שבו טען בתמימותו כי הביקורת הספרותית שוב אין לה חשיבות בדור של פעולה – עורר סערת חימה שלא יכול היה להבין את פשרהּ, עד כדי כך שנשללה ממנו אפילו זכות התשובה. אחדים מחבריו הסבירו את הדבר, בהזדמנות זו ובאחרת, בכך שהוא 'מחריף אי-הסכמה'. "במרוצת הזמן הודה בצדקת הביקורת, והבין שלעתים קרובות סיבכה תכונה טורדנית זו את חייו הציבוריים. ("סיפור ימַי", עמ' 46). אולם אין זה ברור עדיין אם למעשה הייתה זו תכונה שלילית לגמרי, או שמא הייתה דווקא פועל-יוצא מן האומץ האינטלקטואלי שלו בהתעקשות לחתור בכל סוגיה עד למסקנה ההגיונית. תכונה זו ודאי שהיא ממהות של מתח הנבואה; ובה טמון הסוד של חוסר-הפופולריות של הנביא מאז ומתמיד, במקומו ובתקופתו."⁸

בהיות ז'בוטינסקי בן 17 התפרסם המחזה הרומנטי-פיוטי של המשורר והמחזאי הצרפתי אדמונד רוסטאן, "סיראנו דה ברז'רק". ב"סיפור ימי" הוא כתב שלוּ היה מגיש מתנה לעצמו, זאת אחת מארבע היצירות שהיה בוחר. הוא גם תרגם קטעים מן המחזה לעברית ופרסם אותם בשם "נשיקת רוקסנה", בחוברת תרגומי שירים שלו בהוצאת "הספר" בברלין, בשנת 1924. גיבור המחזה שאתו הזדהה ז'בוטינסקי, הוא איש צבא צרפתי בן המאה ה-17, סיראנו דה ברז'רק, שניחן בתכונות המיוחסות לאביר: הרפתקן שאינו מבקש לו שכר, ההולך עד סף התהום, כדי להעניק את כל כולו לאהובתו רוקסנה, לה הוא סוגד כמו לאלוהות עצמה. מצד אחד הוא עבד לאהובתו, אך מצד שני אין הוא מוכן לשרת אצילים ולוותר בכך על חרות מלאה, אף שהוא משלם על כך בחיי עוני. הוא גיבור פלאי שלוחם רק למען הצדק, ומנצח בקרב מאה איש לבדו, כדי לסייע למשורר שיכור שהמאה מתנכלים לו. הוא משורר מופלא ופילוסוף מעמיק, המעמיד את פרי יצירתו לרשות אהובהּ של רוקסנה, כדי לגרום לה לאושר. והעיקר: לכל אסונות חייו הוא מתייחס בקלילות ובצחוק. זה היה האדם הנעלה בעיני ז'בוטינסקי, שלו הוא ביקש להידמות. ז'בוטינסקי וחבריו היהודים בבית הספר התיכון התכנסו בחוג עברי. לדבריו, בחוג "לא נשבה רוח ברית. אם קראנו יחד, ספרות זרה קראנו. התווכחנו על ניטשה...".⁷ באותם ימים "הרעיון המפתה של ניטשה בדבר 'שלטון המוכשרים' ביותר, חזון האריסטוקרטיה החדשה, מעלה את האנושות למישור גבוה יותר. האדם המגיע להגשמה עצמית עילאית עד היותו 'אדם עליון', כבש את דמיונה של אירופה. הוא עודד... את כיסופי התקווה לקדמה אנושית... באמצעות 'כה אמר זרטוסטרא' ויצירות ההמשך, 'מעבר לטוב ולרוע', 'הרצון לעוצמה' ולבסוף 'הנה אדם', כבש ניטשה את הלבבות. רעיונותיו התגלגלו ותפחו כענני סופה... הוא אמר 'הן' לדחפי האנרגיה והגדירם כטוב בפני עצמו... בפרוס שנת 1897 היה 'פולחן ניטשה' לביטוי מקובל... כישף האיש את תקופתו".¹⁰ באוטוביוגרפיה שלו הסתייג ז'בוטינסקי מחזון האריסטוקרטיה החדשה של ניטשה, והדגיש: "הנני 'מטורף' לגבי מושג השוויון... אני שונא תכלית שנאה באופן אורגני, שנאה הגוברת על כל נימוק, על השכל ועל היש עצמו, כל מושג הרומז להבדלת-ערך בין אדם לחברו... אני מאמין שכל אדם הוא מלך".¹¹ ולמרות הסתייגות זאת, הרי לפי חוקר הספרות העברית והיידיש, המבקר דן מירון, ניטשה היה מורו ורבו של ז'בוטינסקי. כמוהו "האמין בקשר בין האסתטי לקלות ולחן... ובעיקר בעקרון הצחוק... בלי כל קושי יכול ז'בוטינסקי לאמץ לעצמו את המוטו שקבע ניטשה... 'באמצעות המצחיק אמור את החמור'".¹² ב-1901 התפרסם מאמרו של הפילוסוף היהודי-צרפתי אנרי ברגסון, "הצחוק", שהשפיע מאוד על חקר התרבות. ברגסון קבע שהצחוק הוא תופעה אנושית, הוא מאלחש את הרגש, הוא תופעה חברתית והוא מגבש את הקבוצה. שלושה מאפיינים אלה חיוניים לאמנות המשחק, לרבות למשחק המלחמה. סביר להניח שבהשפעתו של ברגסון קבע ז'בוטינסקי ברומן שלו "שמשון" את הצחוק כעקרון יסוד, בצד הברזל (הצבא שהוא "קיר הברזל"), ואת המלך, המסמל את המדינה הריבונית המסודרת. ___________________ בשבוע הבא: ז'בוטינסקי פרש בשנת הלימודים האחרונה בתיכון מבית-הספר, ונסע לברן שבשוויץ כעיתונאי; פרסום שירו "עיר שלום" בכתב עת יוקרתי והוויכוח עליו. בגיל 18 ראה ז'בוטינסקי את עצמו כמי שיגאל את עמו; ירמיה הנביא על רחל אמנו; המרד נגד דוד המלך ומרכזיות ירושלים; פרשנות של דן אלמגור; עוד במאה ה-19 היה ז'בוטינסקי ער להיבט הביטחוני של הבעיה הערבית בהגשמת הציונות.

1. זאב ז'בוטינסקי, "עשרת הספרים", פרויקט בן-יהודה. 2. מתוך פרק-זכרונות מרתק על ז'בוטינסקי מאת קורניי צ'וקובסקי, הנמנה עם קבוצת הסופרים הרוסיים הגדולים של תחילת המאה העשרים, שכללה את ולאדימיר קורולנקו, אלכּסנדר קופרין, ליאוניד אנדרייב ומקסים גורקי. צ'וקובסקי, משורר והיסטוריון, מספר ומבקר ספרותי, ליברל שבדומה לגורקי הסתגל לאחר מכן למשטר הקומוניסטי, וסופו שנודע כ"סבא הגדול" של הספרות הרוסית, גילה כי ז'בוטינסקי הוא שהציע לחפץ באוקטובר 1901 שיצרף אותו לסגל-העובדים של "אודסקיה נובוסטי". שם החל צ'וקובסקי בקריירה הספרותית שלו. כעבור שִשים שנה ומעלה קבע צ'וקובסקי בן השמונים-וארבע כי ז'בוטינסקי הוא שהכניס אותו לספרות הרוסית. (רחל מרגולין, ידידה ותיקה של צ'וקובסקי, שלחה לו ב-1965 מירושלים עותק מן הביוגרפיה של יוסף שכטמן על ז'בוטינסקי. בארבעה מכתבים, שכתב מבית החולים לידידה זו, סיפר על הקשר שלו עם ז'בוטינסקי. [שמואל כץ, "ז'בו", ביוגרפיה של זאב ז'בוטינסקי, כרך א', עמ' 32]. 3. אי-רציונליות האלים משתקפת בדמות פוסידון, אל הימים והאוקיאנוסים, בו מרד אודיסאוס. פוסידון נודע באופיו ההפכפך ובמצבי הרוח שלו, שיכלו להסתיים באלימות ובאסונות, דוגמה לכך היא מסע אודיסאוס, שפוסידון אִמלל אותו והעמיס עליו תלאות. בהיותו במצב רוח טוב, הוא הרגיע את הגלים, עזר לספינות להגיע בשלום אל חופיהן ויצר איים חדשים. אולם, כשהיה פוסידון במצב רוח רע, הוא היה חובט עם קלשונו על פני האדמה והים, יוצר סערות ורעידות אדמה ומטביע ספינות. בהתאם לכך, נטען שפוסידון הוא הגורם להתנהגות אי-רציונלית ולסוגים מסוימים של מחלות נפש, בדומה לדיוניסוס – אל היין, השכרות והשיגעון. היפוקרטס כתב כי נהגו להאשים את פוסידון כאשר אדם לקה בהתקף אפילפטי. 4. אי-יווני שבו מלך אודיסאוס. 5. במיתולוגיה היוונית, שבט של נפילי-ים אוכלי אדם. אודיסאוס הגיע לארצם במהלך מסעו. 6. יצורים מן המיתולוגיה היוונית, עצומים בגודלם ובעלי עין אחת. הקיקלופ המפורסם ביותר שבו פגש אודיסאוס הוא פוליפמוס. 7. מתוך שירו של קונסטנטין קוואפיס, "איתקה", 1911, תרגום מיונית יורם ברונובסקי. 8. "ז'בו", ביוגרפיה של זאב ז'בוטינסקי, שמואל כץ, כרך א', עמ' 32. 9. זאב ז'בוטינסקי, "סיפור יָמַי". 10. ברברה טוכמן, "המגדל הגאה", דביר, 1998, עמ' 345-344. 11. זאב ז'בוטינסקי, "סיפור יָמַי". 12. דן מירון, "את יודעת...", הארץ, 12 בספטמבר 2010.