אין ספק שלמורים כוח גדול ותפקיד חשוב בחיי הילד והילדה. זיכרונותי שלי ממוריי הינם דואליים. את מורותיי ומוריי מן היסודי אני זוכרת מאוד לטובה. הם היו קשובים, הביטו בעיניים והיו חכמים מאוד. כך הרגשתי אז. ונראה לי שצדקתי כי עד היום אני מוצאת עצמי מצטטת מאמרותיהם בגעגועים. ואני יודעת שהרבה מתאוות הידע שמקווה שיש בי הוא מהם. אז תודה להם.
אך בתיכון היה מהפך. אנחנו התבגרנו, נעשינו ספקנים והבטנו במורים ובמורות במבט שונה. זה בסדר והגיוני. מה שהיה מטריד זה, שהם הביטו בנו אחרת. כי אין ספק שבני עשרה מעוררים פחדים אצל מבוגרים מסוימים ולא תמיד הם יודעים כיצד להכיל ולהתמודד עם הגיל הסוער והחכם הזה. אני זוכרת הערות ציניות, לגלגניות שאולי למורים/למורות זה היה מצחיק אבל אותי זה כיווץ. הגעתי עם התמימות והאמון של ביה"ס היסודי והופתעתי. לא כלפיי דווקא, כלפי בנות אחרות. הערות שנונות ומבט אל התלמידות "מצחיק, נכון"? כמו מלחמה בים שני מגדרים וחבל שכך.
מלבד מורה אחת שאני ממש זוכרת לטובה. אני זוכרת את עיניה הרכות את מבטה הקשוב ואת האכפתיות הכנה שלה. ומהו מורה טוב ומהם החומרים הנחוצים למורה הטוב? מורה טוב ידע לברור ולהבחין בתוכו של התלמיד. להביט בעיניו ישר ולנסות לזהות בו את הדברים היפים, הרגישים. ידע לתת לו מרחב מפרגן וקשוב ומלא כבוד, עם הגבולות הנחוצים, כמובן.
אהבה למקצוע, לתלמידים
לפני מספר שנים באסיפת ההורים, הביטה המורה בעיני וסיפרה: "יש לך בת מקסימה. אני מאוד אוהבת אותה". ברור שמאז אני מעריצה מושבעת של המורה ומספרת לכולם כמה נפלאה היא. יש מורים שאינם אוהבים את תלמידיהם? מורים צריכים ללמד מאהבה. להכיל את הילד ולגלות מה הדבר הכי נפלא בו. ויש בכולם, זה ברור. כשאוהבים מוארים החלקים הכי טובים בילד, כך אפשר לזהות אותם, לעודד, לחזק ולהעניק קרקע פורייה לצמיחה ולהתפתחות. תלמידים חשים כשלא אוהבים אותם. זה יוצר סגירות, ניכור ואנטי מתוסכל. אם מורה סבור שיש ילדים שאי אפשר לאהוב - כדאי שיחפש עיסוק אחר.
לא חבר של התלמידים
יש מין נטייה כזאת של מורים להתחבר - להיות חברים לתלמידים. לשוחח, להסתחבק, אפילו לחבק. נשמע לכאורה מקסים וחינני. רבות התלבטתי מה צורם לי כאן? מה הבעיה? אבל הבעיה גדולה ולא נעימה כלל. הבעיה היא, שזה יוצר סוג של אפליה כלפי בנות שלא יודעות או לא אוהבות להתחבר עם המורה. הן מכבדות וקשובות - אבל זהו.
יש בנות שלהיות חברה למורה זה קל להן וכיף להן. בתחילה זה נראה כאילו המורה מנווטת, אחר כך בלי לחוש היא מופעלת על-ידי התלמידות המקורבות. אותן תלמידות שדואגות להיות צמודות אליה. כי כאלה הן, מתקרבות לרשות המחנכת. זה בטבען. המורה בלי לשים לב, עלולה להיות מושפעת מהן ומדעותיהן, במקום להשפיע עליהן ועל התנהגותן.
בשלב מסוים הקשר יהיה כה קרוב וחברי, שאפילו לא יהיה כלל עניין להעיר להן או לדרוש מהן דבר מה כלפי חברות אחרות בכיתה. האפליה הזאת מסוכנת, כי איננה ממש מורגשת. מורים צריכים לשמור על דיסטנס. יחס קשוב לתלמידים, אוהד, מפרגן, אבל לא חברי. אבל אם המורה יהיה חבר של כולם - זה כבר עניין אחר.
כבוד לתלמידים - כבוד מביא כבוד
יש מורים ש"מבינים" לגמרי את תלמידיהם. הם יודעים מה עבר להם בראש, מה רצו לעשות, למה הם התכוונו ולמה הם מוכשרים. אלף טיעונים והורים לא יצליחו לשכנע אותם! זהו מעצור גדול מאוד לילדים מופנמים, שכמו בפרק על אהבה, מסויגים ונשארים בצד ולא מעזים לבטא את יכולותיהם. מורה המתייחס בכבוד לתלמידים, ינסה ללמוד אותם אישית עם הקשבה וכבוד. יעורר בהם רצון להתבטא ולהגשים את עצמם וכך לבטא את יכולותיהם שאולי היו רדומות קודם.
ילדים יכולים לפרוח להפליא בסביבה מכבדת ומפרגנת. כבוד הוא מפרה והוא הדדי. לא הסתלבטות, לא זלזול יודע כל. רק הקשבה ובדיקה ויחס מכבד.
המורה, יש לי שאלה!
יש תלמידים הנוטים לשאול את המורים שאלות קצת פרובוקטיביות. אבל בשבילם אלו שאלות אמיתיות, חשובות ודורשות תשובה. מורים הנבהלים וכועסים על שאלות חריגות, סוגרים את הילד ומעוררים תסכול וחוסר אמון. מורה טוב יקשיב וינסה לענות. מורה טוב יתייחס בכבוד לשאלה ולא ישתיק את התלמיד.
מוטב לומר - "שאלה טובה - אבל אין לי תשובה", מאשר: "איזו מין שאלה זאת"?! תלמיד ששואל בתום לב לעולם לא ישתכנע ששאלתו טיפשית. הוא רק יחליט בצער שהמורה לא מבין כלום... הרשות לשאול שאלות גם חריגות ותמוהות צריכה להיות מובנת ללא תנאי. זוהי זכותם של תלמידים.
תשובה עניינית לכאן או לכאן - תשאיר את הילדים בסביבה ותמנע תסכול וסתימת פיות מיותרת. בנוסף - כל עוד הילדים מבטאים את שבליבם, שואלים על מה שמטריד, אפשר לדעת כיצד ולמה להתייחס ולהתמודד. מה שנשאר זה לנווט את השאלות למקום של חיבור ולא של מאבק...
אסיפת הורים
בשיחה עם ההורה על ילדו, מתחיל המורה הטוב במחמאה מיוחדת לילד. משהו שישאיר את ההורה שמח ועם זאת קשוב להמשך. שלא תמיד מחמיא. הפתיחה המפרגנת תעורר אמון ויחס קשוב עם נכונות לשפר מה שצריך. הפתיחה החיובית המחמיאה תיתן להורה מרחב נשימה וביטחון בהקשבה.
המילים ירגיעו ויתנו תחושה שהמורה אמין ומזהה גם דברים טובים. ואם המורה מזהה את הטוב, אפשר להתייחס ברצינות ובכובד רע גם למה שפחות טוב.
חינוך הוא נושא רגיש. אלפי שנים והשאלות עדיין עולות, השאלות עדיין מטרידות. אבל בבסיס החינוך כמו בבסיס כל מערכת יחסים, נמצאים האהבה, הכבוד והפירגון ההדדי. אלו החומרים החשובים ביותר לחינוך ולהגדלת הילד. מוקדש בהערכה רבה ובאהבה למורות הנפלאות שזכיתי להכיר.