לפני מספר שבועות נפגשתי עם שני בכירים בגוף ביטוחי גדול. אגב אורחא הם סיפרו לי על הבצורת הקשה באירופה ועל כך שבמשך חודשים לא יורד גשם בחלקים של היבשת – או שמתחוללות סופות אדירות ופתאומיות, הגורמות שטפונות קשים. אני מודה שהופתעתי. אומנם קראתי בתקשורת העולמית פה ושם דיווחים נקודתיים על דליקות מצד אחד והצפות מצד שני, אך לא הבנתי שמדובר בתופעה. היא מדהימה כל ישראלי שיצא לו לבקר באירופה בחודשי הקיץ ולהיתקל במטחי גשם פתאומיים; וכל ישראלי שחושב שזו הזדמנות לחגוג במקלחת ארוכה או אפילו להתפנק באמבטיה, כי הרי לאירופים – בניגוד לנו – אין בעיות מים. זמן קצר לאחר מכן התפרסמה ב-ynet כתבה ארוכה שהציגה בהרחבה את המשבר. 63% משטח האיחוד האירופי ובריטניה – יותר מאשר שטח הודו – מצויים בסכנה של יובש חמור. נהרות, אגמים ומאגרי מים ברחבי היבשת הולכים ומתייבשים. המחסור מסכן את מי השתייה, החקלאות, הפקת החשמל והשינוע בנהרות. הנה כמה דוגמאות מתוך אותה כתבה מאלפת. צרפת: יותר מ-100 יישובים נותרו ללא מי שתייה, וחייבים לקבל מים בדחיפות במשאיות. בריטניה: הגבלות על השימוש במים, כגון איסור על השקיית גינות בצינורות. ספרד: הקיבולת במאגרי המים היא בממוצע 40% בלבד, לעומת רמה רגילה של 60% בעונה זו. פורטוגל: אזהרת בצורת חמורה ב-45% משטח המדינה. איטליה: התייבשות נהר הפו במחוז לומברדיה חשפה פצצה ממלחמת העולם השנייה. שווייץ: הרשויות בקנטון ציריך העבירו מאות דגים מאפיקי מים שהתייבשו כמעט לחלוטין.

הדיווחים הללו הזכירו לי שלושה פסוקים מפרשת השבוע שעבר, פרשת "עקב". משה רבינו אומר לבני ישראל העומדים על סף הכניסה לארץ: "כי הארץ אשר בא שמה לרשתה, לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם, אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירָק. והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה – ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים. ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלקיך בה, מראשית השנה ועד אחרית שנה". רש"י מפרש פסוקים אלו כמבטאים את שבחה של ארץ ישראל, בניגוד לגנותה של מצרים: "לא כארץ מצרים היא – אלא טובה הימנה... ארץ מצרים הייתה צריכה להביא מים בנילוס ברגלך ולהשקותה, צריך אתה לנדד משנתך ולעמול, והנמוך שותה ולא הגבוה, ואתה מעלה המים מן הנמוך לגבוה. אבל זו [ארץ ישראל] – 'למטר השמים תשתה מים', אתה ישן על מיטתך והקב"ה משקה נמוך וגבוה וגלוי ושאינו גלוי כאחת".

אלא שרש"י הוא היחיד מבין הפרשנים הנוקט קו זה. האחרים אומרים בדיוק ההפך: התלות של ארץ ישראל בגשמים מעמידה אותה בסכנה מתמדת, ועל העם לדעת שאם לא ישמע בקול ה' – גורלו יהיה בצורת ויובש, רעב ומוות. הרמב"ן – אשר עלה ארצה, ואולי עדכן את פירושו בנקודה זו כפי שעשה במקומות אחרים – אומר זאת בבהירות, תוך שהוא קושר פסוקים אלו לפרשה השנייה של קריאת שמע הבאה מיד אחריהם: "ופשוטו של מקרא – בדרך האזהרות, שאמר להם: ...דעו לכם [שארץ ישראל] אינה כארץ מצרים להשקות אותה ברגל מן היאורים ומן האגמים כגן הירק, רק היא 'ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים', לא בעניין אחר, וצריכה שידרוש ה' אותה תמיד במטר. כי היא ארץ צמאה מאוד וצריכה מטר כל השנה, ואם תעברו על רצון ה' ולא ידרוש אותה בגשמי רצון – הנה היא רעה מאוד, 'לא תיזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב' בהריה. ויחזור ויפרש כל זה בפרשה שנייה – כי 'אם שמוע תשמעו אל מצוותי... ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש' תמיד. ואם לא תשמעו – 'ועצר את השמים... ואבדתם מהרה' ברעב מעל הארץ הטובה, שלא תוכלו לחיות בה בלא מטר". הפרשן האיטלקי ר' עובדיה מספורנו הסביר בצורה כמעט זהה: "'לא כארץ מצרים היא' – שאינה צריכה לגשמים. 'למטר השמים תשתה מים' – שאין שם נהרות מספיקים להשקות את הקרקעות, אבל צריך שישתו מי גשמים. 'דורש אותה' – להשגיח על מעשי יושביה, אם הם ראויים למטר השמים אם לא. לפיכך דעו זה, כי אומנם 'אם שמוע תשמעו... ונתתי מטר ארצכם בעתו' באופן שתתפרנסו שלא בצער ותוכלו לעובדו. ואם לאו – לא יתן מטר כלל ולא יהיה לכם מזון לחיות בה". ר' נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב מוולוז'ין, המשיך באותו קו. בכל מדינה אחרת, הסביר, קל להשקות גינות הסמוכות לבתים וקשה להשקות שדות מרוחקים אם לא יורד גשם. "אבל ארץ מצרים עושים תעלות רבות מנהר נילוס וממשיכים לכל שדה ומשקים שדה זרעים כגן הירק שבכל מדינה". לעומת זאת, בארץ ישראל יש הרים ובקעות חסרי מים, ואפילו מי שתייה תלויים בגשמים. יתרה מזאת: במדינות אחרות, גם אם התושבים תלויים בגשם – הם אינם מודאגים, כי הגשמים סדירים. "מה שאין כן ארץ ישראל – ה' אלוקינו דורש אותה, אינו נותן גשמים אלא על-פי חקירה לפי המעשים". ואפילו אם ירד גשם וצמחה תבואה, ה' יכול להעניש ולפגוע ביבול בדרכים רבות.

בדורות האחרונים, דורות הגאולה, הקללה הזאת של ארץ ישראל הופכת לברכה. התלות במי הגשמים הכריחה את ישראל ואת הישראלים למצוא פתרונות אחרים. קחו לדוגמה את אלכסנדר זרחין, אשר דמותו הצנועה זכורה לה מימי ילדותי בבית הכנסת "חוג הנוער הדתי" בתל אביב, לשם הגיע מדי פעם. זרחין המציא בשנות ה-40 וה-50 של המאה הקודמת שיטות להתפלת מי ים, שגם אם לא היו בהכרח מסחריות, העלו את הנושא על סדר היום וקידמו את המחקר והפיתוח. בשנת 2019, האחרונה לגביה מצאתי נתונים, נצרכו בישראל 2.2 מיליארד מ"ק מים, מתוכם למעלה מחצי מיליארד מ"ק היו מהתפלה – כלומר כ-20%. זהו שיעור גבוה שבמידה רבה הוריד מעל סדר היום את הדיון המתמיד בקו האדום של הכנרת, שהוא כמובן חשוב בפני עצמו. לא מצאתי נתוני השוואה עולמיים עדכניים מפורטים, אבל בשנת 2016 רק אחוז אחד מכלל המים בשימוש בעולם היו מותפלים, כך שמותר לשער שישראל נמצאת במקום טוב מאוד בצמרת העולמית. לא רק התפלה; יש גם טפטפות. זוהי מערכת שמווסתת את ההשקיה ומשחררת את המים בטפטוף איטי ליד כל צמח, במקום לפזר על פני שטח גדול כמויות עצומות של מים, שחלק מהם הולכים לאיבוד בשל אידוי או משום שאינם מגיעים לצמחים. השיטה הזאת הומצאה ופותחה בישראל: תחילה על-ידי האגרונום יעקב מוֹסְט בגינת ביתו, ולאחר מכן בצורה נרחבת בידי שמחה בלאס ובנו ישעיהו בלאס בשנות ה-50. התוצאה הייתה מפעל נטפים, שמחזיק ב-30% משוק הטפטפות העולמי, עם 29 חברות-בנות, 17 מפעלים בעולם ו-4,300 עובדים.

ומה קורה בינתיים במצרים, שהתורה אומרת לנו שהמצב שלה הרבה יותר טוב משל ארץ ישראל? כאשר הייתי בקהיר בשנות ה-90, עליתי לתצפית במגדל קהיר, המתנשא לגובה 187 מטרים באי ג'זירה שבנהר הנילוס. המראה היכה בי ונחרת בזכרוני: עיר אפורה ומאובקת מאופק לאופק, עם פס דקיק של ירק לאורך הנילוס. תעלו למגדל עזריאלי ותתבוננו על תל אביב; לא רק פארקים וגנים, אלא צמחייה בכל רחוב ובכל חצר. ובמבט רחב יותר: 98% משטח מצרים הם מדבר. סכר אסוואן, שנועד לווסת את הזרימה בנילוס ולאפשר הפקת חשמל, גרם במקביל לירידה קשה באיכות הקרקעות בשל חסימת מלחים שהגיעו ממקורות הנילוס. הוא גם נקודת תורפה צבאית-אסטרטגית; על-פי פרסומים זרים, בימים הקודרים ביותר בתחילת מלחמת יום הכיפורים, שקלה ישראל להפיל עליו פצצת אטום כדי להחריבו ולהציף את מצרים. בשנים האחרונות התפתח והסלים סכסוך קשה בין מצרים לאתיופיה, המקימה סכר משלה במעלה הנהר ושעלול למנוע ממצרים חלק משמעותי מן המים. וכל זה, כאשר יש במצרים למעלה מ-100 מיליון תושבים, האוכלוסייה מוכפלת כל שנה וכבר היום אין מספיק מים להשקות ולהאכיל את כולם. מישהו מקנא במצרים? מישהו היה מחליף את ארץ ישראל בארץ רעמסס? הנה עוד סיפור, בתחום אחר אבל עם אותו מוסר השכל. בשבוע שעבר פרסמנו כאן דיווח מוושינגטון פוסט על מצוקת העצים באירופה. מצד אחד, מתחוללות ברחבי היבשת דליקות ענק שמכלות שטחים עצומים של יערות. מצד שני, בגלל המחסור בגז וההתייקרות שלו בשל המלחמה באוקראינה והחששות מפני מחסור באנרגיה בחורף, מחיר העצים להסקה זינק. אסוציאטיבית, כחוקר שואה, הדיווח הזה העלה במוחי את העדויות על הקור הנורא בגטו ורשה, כאשר התושבים שברו רהיטים ואפילו חלקי בניין לצורך הסקה. לנו אין בעיה כזאת, בזכות שדות הגז הענקיים שלנו.

נושא העצים יחד עם מצוקת המים באירופה, לעומת הרווחה שלנו בתחום המים, הזכיר לי פסוק: "ונתן ה' אלוקיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך". לא צריך להזכיר את חשבון הדמים בן מאות השנים שיש לנו עם אירופה ואת מה שעוללו לנו שכנינו במזרח התיכון. והנה, מצוקות שהיו מנת חלקם של עם ישראל וארץ ישראל – עוברות כעת אל אויבינו ואל שונאינו אשר רדפו אותנו. הפסוק הזה מופיע כחלק מתיאור הגאולה בפרשת ניצבים, לאחר הקללה הנוראה בפרשת כי תבוא – שראינו אותה מתגשמת בחורבן בית שני ובגלות ובשואה. ויש לו המשך: "ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצוותיו אשר אנכי מצווך היום". כאשר אנחנו רואים במו עינינו את התגשמות הפסוק הראשון, מוטלת עלינו החובה שבפסוק השני, ודאי כאשר אנו בפתחו של חודש אלול. ואז, בעזרת ה', תקוים בנו הברכה שבפסוק השלישי: "והותירך ה' אלוקיך בכל מעשה ידיך, בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך, לטובה; כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך". חודש טוב.