ב-1898, בהגיע זאב ז'בוטינסקי לגיל 18, שנה לפני תום הלימודים בבית הספר התיכון על שם רישיליה, פרש ז'בוטינסקי מהגימנסיה – שעל סגנון ההוראה בה פרסם מאמר ביקורתי – ומבית אמו ומאודסה, ונסע לברן שבשוייץ, בשליחות אחד העיתונים, שעורכו התפעל מכישרון כתיבתו. די באירוע זה כדי ללמוד על אישיותו המרדנית והמהפכנית, שגיבשה תורת ביטחון ליהודים, שעדיין אינם בשלים לקלוט אותה, ועל השפעתו המהפנטת. מיד לאחר הגעתו לברן התפרסמה בלדה שחיבר, "עיר השלום", בכתב-עת יהודי-רוסי יוקרתי. הוא כתב: "את פעולתי הספרותית בתור ציוני התחלתי באותו הקיץ... בירחון הפטרבורגי 'ווסכוד'¹ הודפס שירי 'עיר השלום'."² 'עיר השלום', היא ירושלים או... רחל אמנו המבכה על חורבן ירושלים, או אולי אחדות מטפיסית של שניהם?! המסַפר בשיר (שהוא תייר, וכמסתבר, ז'בוטינסקי עצמו) ישן מחוץ לחומות ירושלים בחברת מדריכו הערבי.³ אחרי חצות נשמע "קול גונח חרש" מלווה ב"הֶמְיַת פי נֵבֶל,/ מיתרים מָרי-הנפש/ משׂיחים תוגה וָאֵבֶל", ו"צל-אשה צחור כשלג/מרחף מעל ציון". התייר (ז'בוטינסקי) מבקש מ"מדריכי שֵיךְ אִבּן-עלי, / צאצא רוזני ערב" הסבר לתופעה הנִסִית. המדריך מסביר ש"'עיר-שלום' קוראים מקדם/לדמות הלבנה (דהיינו לא לעיר אלא לדמות)./ יש אומרים: נשמע מפיה/ שיר-קינה מדי שנה", וש"מזִקני עמי שמעתי:/ ביצרו כל עם ושבט,/אל נדר, כי פה בארץ, עם עברי יזכה לשבת".⁴ שיר זה מפריך את התזה המרכזית במחקרו של מיכאל סטניסלבסקי⁵, שז'בוטינסקי, כהרצל וכנורדאו, "הומר לציונות" במפנה המאה התשע-עשרה למאה העשרים, מאינטלקטואל רוסי קוסמופוליטי לאידיאולוג ציוני מקורי, השנוי מאוד במחלוקת. "ההמרה" התרחשה בשנים שבין פוגרום קישינב ב-1903 לפרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914. אלא שהשיר פורסם חמש שנים לפני תחילת תהליך "ההמרה" ונכתב עוד קודם לכן. סטניסלבסקי,⁶ לצרכי התזה שלו, שׂם ללעג את עדותו של ז'בוטינסקי עצמו ב"סיפור יָמַי" בדבר ציוניותו של השיר, ונעזר לצורך זה באוטו-ביוגרפיה של אחד ממייצגי התרבות הגדולים בהיסטוריה, יוהאן וולפגנג פון גתה, "שירה ואמת"⁷. כבודם של גתה וסטניסלבסקי במקומם מונח, אך על עובדה אחת קשה לערער: על השיר לא חתם ז'בוטינסקי בשמו, אלא בשם "יגאל". מכאן שעוד לפני גיל שמונה עשרה חשב לא רק על גאולת עם ישראל בארצו, אלא שאולי אף הוא עצמו שיהיה הגואל, באותה משימה, לה הקדיש את עצמו, אחר-כך, בתקופה הציונית הבלתי מעורערת שלו. לדעת סטניסלבסקי⁸ מדובר בשיר בוסר של בן טיפש-עשרה, שלא היה אָמון, לא רק על השפה העברית, אלא גם לא על המטאפורות הפנימיות, הניבים והקלישאות של התרבות והחברה היהודיים. לדעתו, השיר הביך את ז'בוטינסקי הבשל והמתוחכם, אשר התוודה לבושתו שהוא היה מבוסס על טעות יסודית – האמונה שהשם העברי לירושלים התכוון במקורו לעיר השלום. ואכן ב"סיפור ימי" כתב ז'בוטינסקי: "אני חושש כי שכחתי את תורת רבניצקי (שלימד אותו עברית) ואת האות ע' שבמילת "עיר", והאמנתי בתומי כי "ירושלם" תרגומו "עיר השלום": עתה, כמובן, אני כבר יודע שאין זה מתאים לא לכתיב ולא למציאות". לא בדיוק! גם ז'בוטינסקי וגם סטניסלבסקי, לא הקדישו לנושא, כל אחד מטעמיו שלו, מחקר מעמיק. כלפי ז'בוטינסקי אין טענות: כשחיבר את "סיפור ימי" הוא היה נתון להצלת העם היהודי. אבל פרופ' סטניסלבסקי, שהרביץ תורה על נושאים אלה באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק?! לירושלים שמות רבים. ראשית, אחד השמות הערביים שלה הוא במפורש: "דאר אל-סלאם" – "בית השלום". זה ידוע לכול. שנית, מדרש יהודי קדום מבוסס על הדעה כי משמעות השם ירושלים היא: "עיר השלום" או "יסוד השלום". מדרש זה מקורו במקרא והוא נתחבב על העם, עד אשר הפך למסורת, והמפרשים הצביעו על כך כי "שמה של ירושלים נדרש לא אחת במקרא כלשון שלום ושלווה. בולט במיוחד הפרק הפיוטי קכ"ב בתהילים כשהמזמור כולו בנוי על חזרה על צלילי העיצורים של השם 'ירושלים'":⁹ תהלים פרק קכ"ב א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, לְדָוִד: שָׂמַחְתִּי, בְּאֹמְרִים לִי-- בֵּית יְהוָה נֵלֵךְ. ב עֹמְדוֹת, הָיוּ רַגְלֵינוּ-- בִּשְׁעָרַיִךְ, יְרוּשָׁלִָם. ג יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה-- כְּעִיר, שֶׁחֻבְּרָה-לָּהּ יַחְדָּו. ד שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים, שִׁבְטֵי-יָהּ--עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל: לְהֹדוֹת, לְשֵׁם יְהוָה. ה כִּי שָׁמָּה, יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט: כִּסְאוֹת, לְבֵית דָּוִד. ו שַׁאֲלוּ, שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם¹⁰; יִשְׁלָיוּ, אֹהֲבָיִךְ. ז יְהִי-שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ; שַׁלְוָה, בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ. ח לְמַעַן, אַחַי וְרֵעָי-- אֲדַבְּרָה-נָּא שָׁלוֹם בָּךְ. ט לְמַעַן, בֵּית-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ -- אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ. זאת ועוד: מהשיר של ז'בוטינסקי, לא מובן מאליו, כפי שנרמז לעיל, ש"עיר השלום" היא ירושלים. כך הוא כתב: "עיר השלום" קוראים מקדם לדמות הלבנה. יש אומרים: נשמע מפיה שיר-קינה מדי שנה. ובהמשך: "עיר שלום" -אשה פורחת - זו האם של עם-הדחי כל שנה על עיר-הקודש היא נושאת מספד ובכי.

מכאן שפירוש סביר יותר הוא ש"עיר שלום" היא ישות סוריאליסטית¹¹ של העיר ירושלים ושל רחל אמנו. אמנו, ולא "עיר הקודש" – ירושלים. האמת השירית נגישה יותר בתפיסה כוללת. בתפיסה כזו ניכרת האינטליגנציה היצירתית הגאונית, האמנותית-פוליטית של ז'בוטינסקי – העצמת המסר הציוני על-ידי האחדת שני המיתוסים הלאומיים-היהודיים – רחל אמנו וירושלים. ירושלים שסמוך לה הצטַוָה אברהם להקריב את בנו יצחק, שבה היה ממוקם בית המקדש, ולה נדרו גולי בבל: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני! תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי".¹² רחל אמנו שאותה מרומם נביא החורבן והגלות, ירמיהו, לדרגת סמל לאומי, כאם מרכזית הפורשׂת כפיה על כל בני ישראל: "כֹּה אָמַר ה', קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים – רָחֵל, מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ".¹³ מדרשים רואים ברחל אמנו אם קדושה, אשר אלוהים בכבודו ובעצמו מנחם במלים: "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה: כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-ה'; וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם".¹⁴ ז'בוטינסקי הצעיר ממחיש, אמנותית, את הביטוי אישה ועיר: "עיר ואם בישראל" בספר שמואל ב'.¹⁵ יש בכוח ההקשר של עלילת פרק זה בשמואל ב' להציב את הנושא הביטחוני כנושא מרכזי – עלילת נטרול מרד שבע בן בכרי נגד מלכות דוד, שבירתה ירושלים. בשיא המרד ניצבות זו מול זו שתי ערים: ירושלים, המיוצגת על-ידי יואב בן צרויה, ואבל בית מעכה, המיוצגת על-ידי שבע בן בכרי. מלחמה נמנעת והעימות מסתיים בשלום, בזכות "אשה חכמה" המשכנעת את בני עירה לכרות את ראש המורד ולהשליכו "בעד החומה" כדי שיואב ייוָכח שאין לו סיבה לכבוש את העיר, וכך למנוע מלחמה ולהביא שלום. ז'בוטינסקי מהפך את הסיטואציה המקראית התת-מערכתית: נסיונו של מורד למצוא מקלט בעיר בצורה, המוגדרת כעיר ואם בישראל. כנגדה מציב ז'בוטינסקי את מרכזיות ירושלים – העיר והאם (חד-נס) של כל ממלכת דוד, ואת חכמת האישה המביאה שלום על ירושלים ועל כל עם ישראל. אין זה שלום גלותי של נכנעים ומתרפסים, אלא "שלום רומאי" (פַּקְס רומָנה) של המוכנים להילחם, הנמצא ביסוד תורת הביטחון של ז'בוטינסקי. בבלדה "עיר השלום" מציב ז'בוטינסקי הנער את מרכזיות ארץ ישראל לעומת תת-מערכתיות הגולה, ואת מיתוס רחל האם המבכה על בניה ואינה מוותרת, עד שהם יחזרו לירושלים ויחיו בשלום בסיוע קיר הברזל. חפיפת ירושלים ורחל זה על זה, בתמונת "אשה פורחת" מהווה האנשה, הן של העיר והן של רוח-רחל. מוזר שהפרופסור מאוניברסיטת קולומביה לא הבין זאת. ואשר לטיעוניו של סטניסלבסקי שז'בוטינסקי לא היה אָמון, לא רק על השפה העברית, אלא גם לא על המטאפורות הפנימיות, הניבים והקלישאות של התרבות והחברה היהודיים, הרי שד"ר דן אלמגור, מהמומחים הבולטים של הזמר העברי, סבור אחרת: התמונה שמתאר ז'בוטינסקי הצעיר בשירו מזכירה... שיר עברי בן התקופה; שיר שהיה מוכר באותו זמן לכל קורא עברי, ולימים – ועד היום! - לכל חובב זמר עברי. זהו השיר הקצר בן 12 השורות, "בשדמות בית-לחם, בדרך אפרתה", שכתב אבא קונסטנטין שפירא - משורר 'חיבת ציון' וצלם מקצועי (שהמיר בצעירותו את דתו, ובצל משפט דרייפוס כתב, נסער, שיר בשם 'סדום'). "בשדמות בית-לחם" היה לאחד השירים המושרים (בהברה אשכנזית) והמוכרים ביותר בארץ לפני כמאה שנים, אחרי שהולחן על-ידי המורה למוזיקה בגימנסיה 'הרצליה', חנינא קרצ'בסקי (שעלה ארצה בדיוק 10 שנים אחרי הופעת השיר "עיר-שלום"), והוא פותח, כזכור, בשורות הבאות: "בשדמות בית-לחם, בדרך אפרתה, / עלי קבר קדומים תאבל מצבת: / ובבוא חצות לילה, מארץ עיפתה, / תעלה יפת-מראה, בית-קברה עוזבת"... יש להניח שגם ז'בוטינסקי בן ה-18 הכיר, הרבה לפני כן, את שירו של שפירא, על רחל אמנו המבכה על בניה וקמה בחצות מקברה וצועדת לעבר הירדן, כדי לשטוף את דמעותיה במימיו הקדושים, כשכתב: "קול בסתר מתייפח / ובוכה בכה ורון. / צל-אשה צחורה כשלג / מרחף מעל ציון. // 'שֵייך, הבט, הגד לי מה זה?' / הוא הקיץ ולא ענה לי. / חיל-יראה פתאום הכריע / את ברכיו של אבן-עלי. // ואכרע בהיסח-דעת / גם אני על יד השייך – / עד הימוג, שם הד-הבכי, / זיו הצלם הדועך"... אכן, שיר ציוני – כראוי לשיר שנכתב מיד לאחר הקמת הקונגרס הציוני. והוא מזכיר את שיר-הערש המוכר, "ניטשו צללים", שכתב באודסה באותה שנה עצמה שאול טשרניחובסקי – אחד משירי-הזמר העבריים הראשונים, שבהם נזכרים בשמם בני העם האחר, שגם הוא חי (או "חונה") בארץ: "על הירדן ובשרון / שם ערביים חונים. / לנו זאת הארץ תהיה! גם אתה בבונים!".¹⁷

למחקר הנוכחי, חשובות שורות השיר: "חרון החזקים הוא רק חרס אך מילת-האל היא סלע!"¹⁸ הן מלמדות, ועם עוד ביטויים בשיר, שעוד לפני היותו בן 18, התעניין ז'בוטינסקי גם בתרבות הערבית ובדת האסלם, שביטלה את כוח בני האדם לעומת כוחו של אללה, וגם היה ער לעובדה ש"החזקים" – ראשי המדינות, כמו הסולטן הטורקי – מתנגדים בחריפות לשיבת העם היהודי למולדתו ההיסטורית, ושרק כוח גדול בהרבה יוכל להבטיח את הצלחת התהליך. פה נחשפים השורשים ל"קיר הברזל" שהחליף את ה"סלע". בניגוד לדעת סטניסלבסקי, ולמה שיכול להשתמע מעדותו של מחבר השיר עצמו, כבר בהיותו נער, ולמרות שלא למד באופן מסודר לימודי יהדות, הייתה לז'בוטינסקי ידיעה עמוקה בהם: אחד המסרים העיקריים בשיר תואם למדרש בתלמוד הירושלמי, שמשימת הישמעאלים היא לשמור על ארץ-ישראל, בתקופת הגלות, עבור היהודים. בשבוע הבא: במועדון ויכוחים באוניברסיטת ברן של סטודנטים יהודים מרוסיה; נאומו של המנהיג הסוציאליסטי נחמן סירקין; נאומו של ז'בוטינסקי: צפויה שואה כי האנטישמיות מוצדקת, ויש לעלות לארץ ישראל; ברית העמים המדוכאים נגד תורכּיה; ניתוח של פרופ' דן מירון ופרופ' בן ציון נתניהו; אנטישמיות דתית ואנטישמיות לאומית; מחקריו הצבאיים של איוון בלוך על טבח בשדות הקרב בעתיד; הקשר בין ז'בוטינסקי לבין מבשר הצבאיוּת העברית, מרקו ברוך; על הצורך למצוא בעלי-ברית; הציונות היא עניין מוסרי ותנועה רוחנית; הברית בין הציונות לאנגליה.

1. ירחון ושבועון יהודי בשפה הרוסית שיצא לאור בפטרבורג. השפעתו הייתה רבה בקרב האינטליגנציה היהודית-רוסית. 2. סיפור יָמַי. בכתב העת "ווסכוד" התפרסמו מאמרים ומסות של המנהיג הציוני י.ל. גורדון, של ההיסטוריון שמעון דובנוב ושל אחרים. ערך אותו הפובליציסט היהודי האנטי-ציוני, אמנם, אדולף לנדאו. פרסום שירו הציוני של ז'בוטינסקי ב"ווסכוד" היא עדות לערך הרב שייחס לו לנדאו, שנחשב לעורך קשוח וקפדן. מאז יסד המשורר אלכסנדר פושקין את כתב העת "בן זמננו", היה נהוג לאפשר לכל בעלי דעה לפרסם את מאמריהם בכתבי העת האליטיסטים. ראה: יהודה סלוצקי, העיתונות היהודית-רוסית במאה התשע-עשרה, מוסד ביאליק, 1970. 3. בתהילים, מזמור קכ"ב בו שר המחבר על ירושלים – "יהי-שלום בחילך שלוה בארמנותיך", דהיינו עיר שלום; ו"עומדות היו רגלינו" – כרגליהם של ז'בוטינסקי ושֵייך אִבּן-עלי – "בשעריך ירושלים". 4. זאב ז'בוטינסקי, שירים, ערי ז'בוטינסקי, ירושלים תש"ז, עמ' רכ"ה-רכ"ט. את השיר עיר-שלום תרגם מרוסית חנניה רייכמן. 5. Michael Stanislawski, Zionism and the Fin de Siecle, Cosmopolitanism and Nationalism from Nordau to Zabotinsky, University of California Press, Chapter Seven, Page 157: “What changed between 1900 and 1903 was not Jabotinsky’s attitude to his dormant Jewishness, caused by a conversion to Zionism, but rather the beginning of the collapse of the cultural and quasi-political aspirations of the entire aestheticist generation. 6. Michael Stanislawski, Zionism and the Fin de Siecle, Cosmopolitanism and Nationalism from Nordau to Zabotinsky, University of California Press, Chapter six, Page 120. 7. מחיי: פיוט ומציאות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תרגם יצחק כפכפי, 1992. 8. Michael Stanislawski, Zionism and the Fin de Siecle, Cosmopolitanism and Nationalism from Nordau to Zabotinsky, University of California Press, Chapter six, Page 129. 9. פרופ' יעקב קליין, המחלקות ללשון עברית ולתנ"ך, דף שבועי מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות, מספר 186, אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"ז. 10. לפי המטיף האוונגליסטי, ג'ון הייגי, מייסד ויושב-ראש ארגון "נוצרים מאוחדים למען ישראל", שבו חברים כשלושים מיליון אוונגליסטים בארצות הברית, "בתהלים נאמר: 'שאלו שלום ירושלים. זה ציווי'", אוונגליזם, ויקיפדיה; עמית ברק, "מי הוא הכומר ג'ון הייגי?", מחלקה ראשונה, 28 בדצמבר 2011. 11. סוראליסטי: זרם באמנות ובספרות שהתפתח בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים ומאפייניו הם ספונטניות, אסוציאטיביות, היעדר היגיון, חיקוי לחלום ושימוש בתת מודע. 12. תהלים, קל"ז ה-ו. 13. ירמיהו ל"א, יד. 14. שם, טו-טז. 15. שמואל ב, יט, כ. "ערים קטנות הסמוכות לעיר הראשית ונתונות למרותה נקראות בָּנוֹת. מכאן הביטוי עיר ואם בישראל (שמואל ב יט-כ) – עיר שהיא כמו אֵם לערים הקטנות שסביבה" תמר כץ, 29 במאי 2011, אתר האקדמיה ללשון עברית. 16. Michael Stanislawski, Zionism and the Fin de Siecle, Cosmopolitanism and Nationalism from Nordau to Zabotinsky, Universitiy of California Press., 2000, Chapter Six, page 122-123. 17. דן אלמגור, שירים על שלום ועל "עיר-שלום" (במלאת 110 שנים לשירו של ז'בוטינסקי, "עיר שלום"), [קישור] 18.Michael Stanislawsky, Zionism and the Fin de Siecle, Cosmopolitanism and Nationalism from Nordau to Zabotinsky, University of California Press, Chapter six, Page 128-129; תרגמה יהודית אוריה.