אף כי השנים שבהן למד משפטים ברומא השפיעו עליו מאוד בתחום השירה, המוזיקה, הרעיון הלאומי והתיאוריות החברתיות והפילוסופיות – שלא לדבר על השיחות עם מרקו ברוך – הרי מולדתו הרוחנית המשפיעה ביותר, בוודאי בתחום תורת הביטחון, היו הפוגרומים ברוסיה. הם גיבשו סופית את אישיותו, הוכיחו לו שתחזית ליל ברתולומאוס שלו מבוססת על מציאות אמפירית, שטִבְעה להסלים, גם מתוך המוטיבציה של הטובחים וגם ביכולתם הטכנית לבצע את זממם בקלות ובהֶקף נרחב. השילוב בין אישיות אינדיבידואליסטית מחוננת ויצירתית, ללאומיות ליברלית, ולהשפעתם של פוגרומים, פיתחו בז'בוטינסקי תפיסת ביטחון ייחודית הנמצאת בבסיס כל הגותו, שאותה פיתחנו בפרק הראשון, מעֵבר למה שהוא כתב ופעל, ושאת המשך התפתחותה ננסה לחשׂוף בפרקים הבאים. נקדים ונֹאמר שביטחון בעיני ז'בוטינסקי אינו ממוקד רק בתחום נִטרוּל אִיומים פיסיים, שצבא ומשטרה אמורים לסלק, אלא גם בתחום החברתי, התרבותי, הכלכלי והאישי, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בחמשת המ"מים שניסח ב-1934: מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא, ולא רק בהם. דהיינו, שלמערכת הלאומית צריכה להיות מערכת חיסונית, מול כל האיומים על קיום הלאום. אבל מכיוָן שהאיום העיקרי הוא השמדה פיסית, ראוי שלרשות הלאום יעמוד צבא יעיל שאותו ניתן לפתח רק במדינת לאום, ורק אם יחול שינוי יסודי באופיָם ובתרבותם של היהודים. ההיסטוריה הוכיחה שתפיסה זאת, שרק מעטים ירדו לעומקה, התאימה, יותר מכל תפיסה אחרת, למפעל הציוני בתקופת היישוב ובתקופת המדינה.

באודסה, שהייתה הגדולה בקהילות דרום רוסיה, חיו אז כמאה וששים וחמישה אלף יהודים, 37 אחוזים מאוכלוסיית העיר. בשנות הששים של המאה ה-19 נקבצו בעיר במיוחד יהודים משכילים. אז יצאו שם לאור שני עיתונים יהודיים, ונוסד תיאטרון יהודי ראשון. בשנות השמונים הגיע אליה ההיסטוריון שמעון דובּנוב, שערך את כתב העת היהודי-לאומי "ווסכֿוד", ויסד מרכז לחקר היסטורי של חיי ישראל במזרח אירופה. עם עלייתה של תנועת חיבת ציון נעשתה אודסה מרכז ארגוני לקשר בין רוסיה לארץ-ישראל. הגיעו לעיר יהודה לייבּ פּינסקר, מחבר האוטואמנציפציה, ואחד העם (אשר גינזבורג), האידאולוג הבכיר של הציונות בראשית דרכה. בשנות התשעים התיישבו בה הסופר שלום עליכם והמשורר חיים נחמן ביאליק. בסוף המאה ה-19 נוסד בעיר מרכז ציוני גדול. כשהיה ז'בוטינסקי בן שמונה, למד עברית מפי חברו הקרוב של ביאליק, שותפו ל"ספר האגדה", הסופר י.ח. (יהושע חנא) רבניצקי.¹ באודסה התחוללו פוגרומים בקהילה היהודית בשנים 1821, 1859, 1871, 1881.² ב-1881, כשז'בוטינסקי היה אומנם רק בן שנה, היו באודסה גילויים של הגנה עצמית בהנהגתם של סטודנטים יהודים שיסדו את ארגון ההגנה העצמית הראשון ברוסיה, אחרי שנודע להם על הפוגרום הראשון באותה שנה, בעיירה יֶליסַבֶֿטגרַד באפריל 1881. הם ארגנו הגנה יעילה, שבה השתתפו בעלי מלאכה, אומנים, פועלים ונוער לומד. אחרי כחודש, כשפרץ הפוגרום באודסה, התמודדו אנשי ההגנה העצמית עם הפורעים.³ הלקח של הרב ז. מינאר ממוסקבה מהפוגרומים הראשונים, לרבות הפוגרום באודסה, היה: "אין אחד מאתנו אשר יוכל להכחיש אף אחת מהסיבות אשר הקלה להמון את מלאכתם הנוראה לשדוד ולבוז את אחינו היא – חולשת עמנו, חולשת הגוף והרוח, כי לו היו בני עמנו בריאים וחזקים ואמיצי לב כאויביהם, הלא אז היה לאל ידם לעמוד על נפשם ביום צרה בזרוע-עוז, וגם אויבינו ביודעם אשר דבר להם עם אנשים אשר אין מורך בלבבם ואשר זרוע חזקה למו, לא מיהרו לתת אוזן קשבת לקול המסיתים. רק באשר ידעו כי היהודים המה חלשים ורכי-לבב, אשר לא יוכלו להציל נפשם ורכושם ביד חזקה, לא רק בעבור זה התנפלו עלינו בשחוק ושאט-נפש ויתנדבו למשיסה!".⁴ "הידיעות על התמודדות היהודים מול הפורעים באודסה הניעו הקמת ארגונים להגנה עצמית במקומות נוספים ברוסיה שהתמודדו עם הפורעים: בעיר המחוז באלטה הסמוכה יחסית לאודסה "התארגנו בחשאי-חשאים רוב בעלי-זרוע וכל חוגר-חגורה דהיינו, אברכים, ומשרתי-חנויות, סבלים ועגלונים ושוליות רבים למיניהם, גיבורי באלטה אחד ואחד; התאגדו במראית הגנה-הגונה, והזדיינו במקלות להדוף את המתנפלים".⁵ אותם דברים אמורים לגבי העיירה קריווֹזֶר הסמוכה לבאלטה, שבה "נוסדה אגודת מגן. מייסדה של האגודה, הד"ר קולומיץ, היה עסקן ציבורי רב מרץ ועל פיו נזדיין כל בחור טוב מיהודי העיר. מטה וגולת ברזל בראשו, זה היה כלי זינם העיקרי של מגִנינו בימים ההם".⁶

ייתכנות של פוגרומים, גאוָה יהודית ורוח לחימה, פעמה בתודעת היהודים באודסה. פוגרום 1881 ולקחיו העסיק את יהודי אודסה עוד זמן רב וגם נדון מן הסתם בבית ז'בוטינסקי ובבתי חבריו. הילד המחונן קלט, ספג ושאל את עצמו כיצד ניתן לנטרל את האִיום הזה. סביר להניח שהלקחים שהפיק הרב מינאר, והמפגש עם מרקו ברוך, חדרו לתודעתו והתגבשו אחרי שנים לרעיון המהפכה העברית, רעיון לו הקדיש את חייו. כעיתונאי שהתעניין במה שמתרחש ביהדות רוסיה ובקהילות היהודיות הסמוכות לאודסה בפרט, יש להניח שהוא ידע כי בפסח 1901 אִרגן סניף של מפלגת "פועלי ציון" ביאקטרינוסלב,⁷ הסמוכה יחסית לאודסה, ארגון להגנה עצמית, ושהוא קרא מאמר בעיתון ה"בונד", "ארבּעטער שטימע", שתבע מיהודי רוסיה "להתארגן ולהילחם עם נשק ביד", בעקבות פרעות בצ'נסטוחוב באוגוסט 1902.⁸ לא פלא אפוא שכעיתונאי, חש ז'בוטינסקי בסימנים מוקדמים של סופת הפוגרומים שאיימה על יהודי רוסיה בתחילת המאה העשרים. "כתבתי עשרה מכתבים לעשרת עסקנים יהודים, שאת רובם לא הכרתי. הצעתי לסדר הגנה עצמית". הוא לא זכה לתשובה. הצעה זאת של ז'בוטינסקי הצעיר והבלתי מנוסה, עוד לפני הפוגרום הראשון בתקופתו, מבססת את התזה המרכזית של מחקר זה, שביסוד אישיותו של ז'בוטינסקי שלטה תודעת הביטחון. חבר ילדות שראה את אחד המכתבים, סיפר לו שכבר בקיץ 1902, כשנה לפני הפוגרום בקישינב, הקימו יהודים באודסה ארגון סודי להגנה עצמית. ז'בוטינסקי הצטרף אליו.⁹ זה היה במאה העשרים, הארגון השני להגנה עצמית ברוסיה.¹⁰ ברומן "חמישתם" הקדיש ז'בוטינסקי פרק לאותה פרשה. שם הוא כתב בין היתר: "אנחנו... אומה מוזיקלית, וכן הלאה, אך לא אומה לוחמת" (עמ' 96). הרומן התפרסם לראשונה ב-1932. במשפט זה סיכם ז'בוטינסקי את מפעל חייו עד אז, להפוך את היהודים לאומה לוחמת. זאת גם הייתה תוכניתו לעתיד. את אותו רעיון עצמו ניסח ז'בוטינסקי במאמר על התנועה הלאומית יהודית: מאפיינת את היהודים "מחלה מוזרה": "שפע-הרהורים וחדלון-ידיים".

מי שיזם את כינון ההגנה העצמית באודסה היה ארגון הסטודנטים הציוני "ירושלים". ראש הוועדה להגנת עצמית של הארגון, ישראל טריווש, סיפר: "בשלב השני של פעולתנו הארגונית הופיע ז'בוטינסקי ככוח ממדרגה ראשונה. הוא היה בכל מקום. בעת ובעונה אחת היה בארמונות עשירים ובצריפים דלים, בקייטנות מחוץ לעיר ובאספות. שום עבודה לא הייתה קשה או לא ראויה בעיניו. תמיד היה מוכן לקחת את הכל עליו. כל זה בהתלהבות רבה שבה הדביק את כל הסובבים אותו. אם חג הפסח מִשמש ובא (1903) התלהבות זו גדלה והלכה. "זמן קצר לפני חג הפסח נערכה במעונו של דיזנגוף¹¹ אסיפה של האינטליגנציה 'המובחרת', שבה נאם ז'בוטינסקי (בן ה-23). הקהל היה קטן – בעיקר אנשים בעלי השפעה בעיר – כארבעים איש. ז'בוטינסקי דיבר על דוגמאות בולטות של מלחמות עמים משועבדים הנאנקים על חייהם ועל תקומתם, והחל באיטלקים האהובים עליו. הוא ציין כי כל תקופה היסטורית מביאה את טעמה המיוחד לפוגרום. ברגע הנוכחי מנמקים את הפוגרום בחוצפה היהודית, בקשריהם עם אויבי היסודות הרוסיים. פירושו של דבר שהאנטישמים, מכל המינים, חשים את בואה של מלחמת היהודים לזכויותיהם האזרחיות והלאומיות, ועם דבר זה אין ברצונם להשלים, והם מקווים להטביע אותנו בנהרות דם. "הוא פיזר רעיונות שחדרו לתוך ליבותיהם של המאזינים. התבוללות או לאומיות (נושא שיחותיה של האינטליגנציה העברית בימים ההם) אין זו שאלה הנפתרת לפי טעמו של היחיד. ברוסיה נבדל הקיבוץ היהודי בן שבעת המיליונים, מבחינה גופנית ורוחנית, מכל העמים האחרים בארץ זו, ולפיכך אנו אומה. כמות רבה מהווה גם איכות מיוחדת. להשתחרר מעמך הנך יכול באותה מידה שיש ביכולתך לרגוז על אביך ואמך שהביאוך לעולם. החיים הם תמיד מלחמה – בפרט לאלה שזכו בחסדו המיוחד של ריבונו של עולם. בפני האומץ נסוגים, ואילו לחולשה בזים. כשדורסים את הרמש ברגלים הוא אינו נעלב כלל וכלל, מפני שהוא רמש. האיש הוא ריבוני, אבל אגואיזם מופרז מוביל אותנו לאיבוד לדעת. כשאנו מגִנים על כולנו יחד – אנו מגִנים גם על עצמנו. בהגנה הכללית בא לידי ביטוי אינסטינקט החיים של הסביבה הנדונה. להגנה העצמית מובילה לא רק ההכרה האישית, אלא ככל שתגדל ראיית הנולד וכוח הארגון של הסביבה, כן תגדל מידת הגנתו של היחיד". "ימים אחדים אחר כך קרה הפוגרום בקישינב...".¹² באמירה "החיים הם תמיד מלחמה", השיק ז'בוטינסקי באמירתו הנ"ל של הרקליטוס: "המלחמה היא אם הכול", ובכך הוא נגע באבן היסוד של המציאות, שהיא גם אבן היסוד של תפיסת הביטחון שלו. ___________________ בשבוע הבא: פרעות נגד יהודים בעיירה דובוסארי; האשמת יהודים ברצח ילדים כדי לאפות בדמם מצות לפסח; הפוגרום בקישנב בירת בסרביה; פוגרומים מדיניים; "חכמי אודסה קוראים בכרוז לקהילות היהודית ברוסיה להתארגן להגנה עצמית; ז'בוטינסקי תרגם את שירו של ביאליק "בעיר ההרגה" לרוסית; התנגשות פנחס דשבסקי באנטישמי פאבל קורשוואין; גיבוש תורת הביטחון של ז'בוטינסקי.

1. סטניסלבסקי כתב ש"אכן ז'בוטינסקי נזכר, והתגאה בכך שלמד עברית מן הסופר העברי הידוע י.ח. רבניצקי", אך הוא טען ש"זה היה רק כהכנה עבור טקס בר המצווה שלו, והיה נעדר-השפעה ארוכת טווח על תודעתו או נפשו, כפי שזה ניכר כה בשפע מניסיונותיו הראשונים ללמד ולכתוב עברית כמבוגר". Michael Stanislawski, Zionism and the Fin, de Siecle, Cosmopolitanism from Nordau to Zabotinsky, University of California Press. Chapter Six, Page 123. 2. אתר בית התפוצות. 3. מרדכי בן-עמי, הפּרעות באודסה בשנת 1881 וההגנה העצמית הראשונה, בספרו של ישראל היילפרין, ספר הגבורה ב', עמ' 88-64. 4. ז. מינאר, "עץ לדבר", "המליץ", 28 ביוני 1881, נמצא אצל היילפרין, עמ' 104. 5. ברוך שוורץ, "הפוגרום הראשון בעיר באלטה", אצל ישראל היילפרין, שם, עמ' 96. 6. מאיר מאידניק, "רשומות", אצל היילפרין, עמ' 100. 7. שם העיר היום דניפרופטרובסק, והיא כיום העיר השלישית בגודלה באוקראינה. ביולי 1883 נערך פוגרום בעיר. בעיר גדל הרבי מליובאוויטש, וגם אבי, אברהם, שממנו קיבלתי פרטים על האווירה בקרב היהודים בעיר בפרט ובאוקראינה בכלל. 8. ספר תולדות ה"הגנה", כרך א', חלק א', עמ' 156-154. 9. זאב ז'בוטינסקי, "סיפור יָמַי", שם. 10. יעקב מרקובצקי, לא כצאן לטבח – הפוגרום והתגבשות ההגנה העצמית, בכנס הנ"ל במבואי עיר ההרֵגה. 11. מאיר דיזנגוף (1936-1861), מראשי "חובבי ציון" באודסה, ייסד עם חברו זאב גלוסקין את חברת "גאולה" לרכישת קרקעות בארץ-ישראל; היה ציר הקונגרסים החמישי והשישי של התנועה הציונית; היה חסיד נלהב של הרצל; היה ראש העיר הראשון של תל אביב, והוא שעיצב את דמותה כמרכז תרבותי ומסחרי של היישוב היהודי ושל מדינת ישראל. 12. וייספיש, שם, עמ' 221-220.