נתניהו עשוי להפתיע לטובה?
הוא עשוי להפתיע לטובה למרות הדמוניזציה נגדו. למרות תנועת "רק לא ביבי". למרות האיבה לדמותו. למרות הסלידה מאישיותו. למרות ההתנגדות למדיניותו. למרות מסע ההפחדה העוצמתי ממנו. למרות תעמולת הכזב שהוא סכנה למדינה. למרות ההפחדה שהוא יהרוס את המדינה ויקים ממשלה דתית קיצונית פשיסטית. למרות ההפחדה שהוא יטיל חוקי הלכה ומגבלות על זכויות האזרח וחופש הביטוי. למרות כל תעמולת הזוועה והכזב הזו נגדו הוא עשוי להפתיע לטובה וישים קץ לשנאה נגדו.
הם תמיד מפגינים
בשמאל תמיד מפגינים אותם הפרצופים, בגלל שהם מיואשים מהמצב שלא בשליטתם. מפגיני בלפור היו עם חולצות שחורות עם הדגלים ושלטי הסיסמה "לך". מפגיני הגשרים עם חולצות אדומות ושלטי הסיסמה החדשה "לא תחזור". מפגיני תנועת "רק לא ביבי" הפכו מאין סוג חילוני של דת השנאה "ביביאופוביה". הם רוצים להציל את הדמוקרטיה, ובעיקר להציל את השמאל שנכשל בקלפי אך מצליח באולפנים ובקרב החוגים הנאורים והמתקדמים לכאורה בעיניהם. עבורם ההפגנות הן ריפוי בעיסוק פוליטי ואישי מבריא.
תזכורת היסטורית לשנאה אידאולוגית בתוך השמאל
שנאה אידאולוגית שגרמה לקרע בתנועה הקיבוצית, שפירקה משפחות והרסה מפעל חיים
כלכליים, חברתיים, ותרבותיים. איבה ושנאה בין מפאי למפם, בין קיבוץ לקיבוץ, בין שמאל
לשמאל בתוך השמאל האידאולוגי, ללא שום קשר לימין. מאז המהפך הפוליטי של כשלון השמאל, האיבה בתוך השמאל הפכה לשנאה פוליטית של השמאל כלפי נתניהו והימין. התוצאה גרמה דווקא להתחזקות הימין והפיכת השמאל לגוף פוליטי שולי חסר חשיבות. שמאל שהפך לסמול המצוי בטראומה פוליטית מתמשכת בגלל הכשלונות האלקטורלים.
השמאל חלם לממש את חזונו המדיני להקמת מדינה פלשתינית ולקץ הכיבוש הישראלי. החזון ההזוי הזה חלף עם הרוח לאחר הסכמי "שלום אברהם" עם ארבע מדינות ערב שהתפכחו מהחזון הפלשתיני, השלימו והכירו במדינת ישראל היהודית העצמאית. הלעג והביקורת הטוטלית של השמאל נגד הימין ונגד נתניהו גרמו לתוצאה הפוכה. הימין גדל ואילו השמאל הפך לגוף קטן וחסר חשיבות והשפעה בזירה הפוליטית.
