הממשלה מסרבת להעלות את הסכם הגז להצבעה בכנסת. ראש הממשלה היקר שלנו, יאיר לפיד, יודע שאין לו רוב בכנסת להסכם. אז הוא עוקף את הכנסת בניגוד להמלצה משפטית שקיבל.
לא היינו צריכים את החלטת הממשלה הזו על-מנת להבין שמשטר דמוקרטי שהיה פה בעבר חלף, חזרנו לימי מפא"י העליזים, הימים של ערב מלחמת יום הכיפורים, ימים בהם הפקידים מסתדרים כחיילים אחרי שלטון חסר אחריות, אחרי "קונספציות" משוללות יסוד, שלטון דורסני הפועל בנושאים מרכזיים מבלי לקבל את אישור הריבון, הכנסת.
אך אנו, באופוזיציה, לא נהיה טובים יותר מן הממשלה, אם חברי הכנסת מטעמנו לא יעלו את הנושא מיוזמתם להצבעה בכנסת. על-פי סעיף 9 לחוק הכנסת, התשנ"ד–1994, זכאים 25 חברי כנסת, ולטעמי חייבים, לדרוש דיון פגרה. את דיון הפגרה הם יכולים לבסס על הצעה לסדר היום של הכנסת. ואז תחליט המליאה בהצבעה אם לדון בהצעה במליאת הכנסת, להעבירה לדיון בוועדה או שלא לכלול אותה בסדר-היום של הכנסת.
אם הממשלה או יו"ר הכנסת יסכלו את המהלך הזה, יהיה ברור אז לכולנו, תומכי הממשלה ומתנגדיה, פעם נוספת, שאין לסמוך על הממשלה הזו, וכי הצורך בהחלפתה בבחירות הוא משימה בעלת חשיבות מרבית. ככל שהממשלה לא תסכל את היוזמה, יעבור הכדור למגרש של הכנסת ואישור ההסכם, ככל שיאושר, יידחה למועד שלאחר הבחירות, כפי שהיה אמור לקרות מלכתחילה.
מהלך כזה גם נחוץ לטעמי כחלק ממצוי ההליכים אשר בג"ץ צפוי לדרוש בדונו בעתירות נגד ההסכם והליך אישורו. האם אין "סיכונים" פוליטיים לאופוזיציה? ודאי שיש, אך האופוזיציה, בניגוד לקואליציה, היא דמוקרטית.
ייתכן שהכנסת הנוכחית תאשר את ההסכם, ייתכן שממשלת נתניהו שלאחר הבחירות תחליט, באישור הכנסת, לקבל את ההסכם כלשונו, הכל יכול להיות. אך פעולה נכונה של אופוזיציה דמוקרטית מול קואליציה דורסנית המסרבת להעלות נושא כל-כך מרכזי להחלטת הכנסת הוא אילוץ הממשלה לפעול כשורה בכל דרך שבחוק ובפסיקה, תוך שהאופוזיציה נותנת ביטוי הלכה למעשה לשלטון הדמוקרטי במדינה, שלטון דמוקרטי אשר משום מה נשתכח מאתנו עם הקמת ממשלת ה"שינוי".