כאדם שהשתדל לא להתחבר לתוויות, לדוגמות, לאמונות ולאידיאולוגיות, ולא אימץ תובנות לפני שעברו את המסננת הקפדנית של ביקורתו, גיבש ז'בוטינסקי את תורת הביטחון עבור היהודים בתהליך ממושך, אם גם לא שיטתי, של ירידה לאבני היסוד של היהדות ושל העבריוּת. מושג המפתח הוא המהפכה העברית. כדי להבין את ז'בוטינסקי בכלל ואת תורת הביטחון שלו בפרט, הקדשנו בכרך-מבוא ¹ זה חמישה שערים, מתוך עשרה, לדיאלקטיקה ההיסטורית של יהדות ועבריות על כל גלגוליה, מאברהם אבינו, דרך משה רבנו, שמואל הנביא, ירמיהו הנביא, מרד החשמונאים, ישו, יוחנן בן זכאי, רבי יהודה הנשיא, מסעי הצלב, גרוש ספרד, פרעות חמלניצקי, הרב יהודה ביבס, הקולונל אלברט גולדסמיד, מרקו ברוך, יוסף טרומפלדור וז'בוטינסקי. כך, במעוף הציפור, נציג את "השרטוטים הגדולים" (גתה) ² המגוללים את התמונה של ארבעת אלפים שנות האומה העברית ואמונת אברהם, שכדי להסיר איומים מעליהם הקדיש ז'בוטינסקי את חייו.

במפגש לציון יום השנה להקמת בית"ר, שהתקיים בפריס, שנתיים לפני מותו, סיפר ז'בוטינסקי, שכשלושים ותשע שנים לפני כן, ב-1899 בשיחה ברחובות רומא, גילה לו מרקו ברוך, זמן קצר לפני שהתאבד, את סודה של המהפכה העברית. סתם ולא פירש. בשער זה ננסה לפענח את הסוד, שספק גם אם מרקו ברוך עצמו היה מודע לכל מורכבותו. למונח "עברי", על כל נגזרותיו, ניתנו פירושים רבים מאז ימי קדם ועד ימינו. אנחנו נתייחס במחקר זה למה שהבינו מרקו ברוך וזאב ז'בוטינסקי, בהתבסס על פסוק י"ג, פרק י"ד בספר בראשית: "ויבוא הפליט, ויגד לאברם העברי...". הפרק בבראשית עוסק במלחמתו של אברהם אבינו בארבעת המלכים, מלחמה שבה נעסוק בהרחבה להלן. את העבריוּת נקשור לפילוסופיה של הביטחון.

ב-1925 כתב דוד בן-גוריון בפתח מאמרו, "הייעוד הלאומי של מעמד הפועלים": "הפועל העברי לא בא הנה כפליט המחפש לו מקלט באשר ימצא, והחוזר אחרי אמצעי קיום מכל הבא ליד. כשליח העם עלה לארץ וכחלוץ המפעל הגדול של המהפכה העברית כבש את עמדותיו בעבודה, במשק וביישוב. בכל מעשה ובכל מפעל, קטן או גדול, בעבודתו בכפר ובעיר, בניין משקו החקלאי והחרושתי, בכיבושי השפה והתרבות, בשמירה ובהגנה, במלחמה על ענייניו וזכויותיו בעבודה, בסיפוק צרכיו המעמדיים והלאומיים, בהקמת מוסדותיו והסתדרותו – ריחף לפניו הייעוד ההיסטורי של המעמד אשר עליו הוא נמנה ואשר להקמתו בארץ פילס נתיב: הייעוד ההיסטורי של מעמד הפועלים לקראת המהפכה אשר תשליט את העבודה בחיי העם והארץ. הפועל העברי שילב בעבודת חייו את דבר הגאולה הלאומית, ובמלחמתו וביצירתו המעמדית צרר את כל התוכן של מאוויי העם וצרכיו ההיסטוריים". לא למהפכה הזאת כיוונו מרקו ברוך וז'בוטינסקי.

ב-1936 פרסם המשורר אורי צבי גרינברג את ספרו "ספר הקטרוג והאמונה", שבו מלוכדים שירה, פוליטיקה ונבואה. הספר נפתח במשא תוכחה חריף נגד ההנהגה הציונית שבראשה עמד דוד בן-גוריון, שהעמידה את היישוב היהודי בעמדת חולשה מול התוקף המוסלמי בתחילת המרד הערבי, והוא ממשיך בכישלון המהפכה העברית ובבגידה ברעיון המלכות העברית.

זמן קצר לפני הירצחו, כתב מחולל לח"י, המשורר אברהם שטרן ('יאיר'): "תמול שלשום והיום חיינו במכורה, כחיי אחינו בניכר הגלות. כמוהם כמונו, מהלכים אנו בצדי דרכים, נחבאים מעין השמש והמשטרה. קרועים ובלויים, אחוזי צינה, יחפים למחצה ורעבים בתכלית... מבקשים אנו כר, לשמוט עליו את הראש היגע בעליות גג שגגן נקוב, במרתפים שרצפתם רפש, בצריפים נידחים... וימים רבים כאלה, קשים כגורל לוחמי החרות באשר הם שם, מָרים כבגידת אחים, נכונו לנו – עד בוא יום הנקם והקרב, יום המהפכה העברית המקודשת".³

לאחר הכרזת העצמאות, ביולי 1948, הקימו מנחם בגין ופקודיו באצ"ל את תנועת החרות. הם ניסחו שישה סעיפים בסיסיים שעליהם הצהיר אמונים כל חבר. הסעיף השישי קובע ש"יעודה של תנועת החרות היא: לשאת את כל הרעיונות האלה ⁴ ולהגשימן להלכה ולמעשה, כתורת אבי המהפכה העברית – זאב ז'בוטינסקי".⁵

ב-1950 פרסם ד"ר ישראל אלדד (שייב) האידיאולוג, ממורי הדרך של לח"י, את מאמרו "ז'בוטינסקי אשר בו מרדנו".⁶ שם הוא כתב: "הוא היה מניח היסוד לתנועת השחרור הלאומית, הוא היה התזה של המהפכה העברית, ואנחנו בניו-תלמידיו נאלצנו להיות האנטיתזה שלו, מתוך ידיעה ברורה שהתזה עולה על האנטיתזה ביופייה ובשלמותה, והאנטיתזה עולה על התזה בריאליזם שלה... לא, לא יכולנו להיות דור מגשימי תורתו. כדבריו: היטבנו לירות ממנו, כי דברים רבים היטבנו לראות ממנו. אבל הוא, שהכשיר אותנו להיות ל'מאשימים, מעזים, לוחמים, לצאת יחידים נגד עולם מלא – גם נגדו'".⁷

ב-1951 אמר מנחם בגין, בנאום שנשא ברמת רזיאל לציון יום הזיכרון לחללי האצ"ל: "המהפכה העברית שעשתה עם מושמד לעם לוחם, עם נרמס לעם גאה, עם נטול מגן לעם מנצח, עם נודד לעם מקבץ נידחיו – המהפכה העברית הוצאה מן הכוח אל הפועל, גם אם היא לא הושלמה. והיא תושלם. עוד נשלימנה. בזכרם נשבענו".⁸

במאמרו "'גם לאפיקורסים יש חלק בסיני', לבירור יחסו של ז'בוטינסקי למורשת היהודית", כתב פרופ' אריה נאור: "היהדות הייתה לו מורשת של תרבות לאומית, שרק בגלל הניתוק מארץ-ישראל בתקופת הגלות יצרה חומת בידוד בין היהודים לבין אומות העולם. לכשישובו היהודים לארץ-ישראל יסתיים תפקיד המשמר הלאומי של הדת, שהייתה לא יותר מתחליף לטריטוריה הלאומית".⁹ סיום תפקיד זה הוא תהליך מהפכני שאת סודו גילה מרקו ברוך לז'בוטינסקי. על-מנת להבין את יסודה של הציונות האסטרטגית של ז'בוטינסקי, נבדוק בפרקים הבאים במונחים ביטחוניים את היווצרותה של העבריות, את סיבות קריסתה, את בעיות קיומו של עם ישראל ללא העבריות, ואת תהליך החזרה לעבריות, כפי שז'בוטינסקי פעל למענו. את הניתוח הזה לא הספיק ז'בוטינסקי לעשות. אני אעשה זאת במושגים ובכלים אינטלקטואליים השאובים מתפיסתו ומן תורת הביטחון – עקרון השרידות, שפיתחתי. בשבוע הבא: מה בין עבריות ליהדות; מערכת חיסונית לאומית; הבשורה של אברהם אבינו; התרבות הצבאית בימי אברהם אבינו.

1. אורי מילשטיין, גלגל המנוף של ההיסטוריה, מכון ז'בוטינסקי והמדרשה הלאומית, 2016. 2. יוהאן וולפגנג פון גֶתה, היה סופר, משורר, מחזאי, פילוסוף, הומניסט, פוליטיקאי, בונה חופשי ומדען גרמני, הנחשב למיַצּגהּ הבולט ביותר של "הקלאסיקה של ויימאר" ולאחד מסמלי המופת של תרבות גרמניה, של תרבות המערב בכלל ושל ספרות העולם. (ויקיפדיה) 3. אתר העמותה להנצחת מורשת לוחמי חרות ישראל (לח"י) וחלליהם. 4. חמשת הסעיפים הראשונים. 5. ויקיפדיה, תנועת החרות. 6. ישראל אלדד, ז'בוטינסקי אשר בו מרדנו, סולם, גליון ד' (ט"ז), אב תש"י. 7. יצחק סטרשינסקי, דוברה של מלכות ישראל, מקור ראשון, 29 בינואר 2011. 8. מנחם בגין, דוד רזיאל – יוצק הדפוסים לצבא המחתרת, חרות, 29 במאי 1951. 9. [קישור].