הסיפור המקראי על אברהם אבינו מציג אותו כאדם הראשון שחיבר במודע, לפני כשלושת אלפים ושמונה מאות שנה, בין מרחב השכל הישר, בעל שלושה וחצי ממדים, לבין מרחב-על של מהויות ופוטנציאלים מתממשים/נבראים, ושל תודעות גבוהות על-אנושיות שאז לא ניתן היה לדעת, אלא באינטואיציה את קיומו. את ממד¹ המהות המופשטת (האידיאית) חשף אברהם אבינו כאנרגיית-על שרידותית, הבוראת הכל, המאיימת על הכל ומנטרלת כל איום, והניח בכך יסוד לזרם האידיאליסטי בחשיבה כאלף וחמש מאות שנה לפני אפלטון.² השאלה ששאל אברהם הייתה: מה מקור כל הדברים בעולם התופעות, ומה קובע את מתכונת פעולתם? תשובתו הייתה: אלוהות מופשטת.³ אברהם לא רק זיהה את הממד המופשט, אלא גם קבע שמאזן האיומים, ונטרולם, בין המופשט למוחשי, נותן יתרון למופשט, ולכן ראוי לחבור אליו להבטחת שרידותנו כיצורים מוחשיים, עם יכולת הפשטה מפותחת יחסית. באלוהי אברהם, שגם ברא את היקום וגם משגיח עליו ועל כל מה שנמצא בו מאז, תלויה לא רק שרידותו של כל מופע, אלא גם האפשרות העקרונית לעצם היותם של מופעים. מכאן אפשר להגיע למסקנה שהיסוד הפיסקלי של המסה ושל האנרגיה האיינשטייניות היא התודעה. אלוהי אברהם מסוגל לנטרל כל איום. לפיכך, לא חלה עליו התופעה הכללית, בעולם האמפירי, של קריסת סימטריה, והוא שורד לנצח. מה שנצחי מהווה תשתית למציאות החלקית, החולפת. אבל מציאות האדם אינה חולפת במלואה, שהרי יש לו חלק במופשט, בנצחי, וחלק זה, התודע לפחות, מתקיים לנצח. זה המקור לקיום בעולם הבא אחרי המוות ולתחיית המתים. כך ניתן לגזור מתובנת אברהם גם את המונותאיזם גם את הפנתאיזם⁴, וגם את הפנפסיכיזם.⁵ מודעות לקיומו הממשי של המופשט (של האידיאה), דהיינו אלוהים טרנסצנדנטי, היא ליבת המהפכה של אברהם, יותר מאשר אלוהים יחיד - מונותאיסטי שגם יחידותו אינה מוחלטת שהרי סביבו פועלים מלאכים. בכך גלומה התובנה שהמופשט (התבונה) הוא אמצעי ייחודי של האדם לאבטחת שרידותו, ואלוהים (תודעת-על) הוא האמצעי האולטימטיבי - תנאי הכרחי ומספיק של הקיום. לכך הייתה משמעות התנהגותית מיידית בתחום הדת, החברה, הלאום והמוסר, לרבות מצוות תורת משה. את המשמעות הזאת שום תפיסה אתאיסטית לא יכלה לסלק עד היום. בין היתר כי לאתאיזם אין תשובה לשאלה: תודעה מהי? וגם אין הוא יכול לכפור בקיומה!

פרדיגמת אברהם מניחה שיש לאל ידם של אנשים לנטרל איומים על הפרט ועל החברה, אם יתעמקו במסרים (נבואות) שמקורן בתודעת העל (אלוהים). מכיוָן ש"דיברה תורה בלשון בני אדם", הביסוס להנחה זאת נגזר מתולדות חייו של אברהם ומיכולתו לנטרל את האיומים הקשים ("ניסיונות") שעלולים היו לשבור את הסימטריה שלו בזמן, ולגרום לקריסתו ולאובדן מפעלו. האיום המכריע מתואר בפרק י"ד בספר בראשית. הפרק מתאר כיצד גבר אברהם על ארבעה צבאות של מלכים ממרחב מולדתו, מצפון וממזרח, בראש יחידה צבאית בת 318 לוחמים. נטרולם של ארבעה צבאות חִייב תבונת-על ביטחונית-צבאית. לאברהם הייתה תבונה כזאת, עקב כושרו לחולל אינטלקטואליזציות של נסיבות משתנות ולהבין את משמעותן המופשטת המדריכה אותו כיצד לנהוג. התוצאה: הברית בין הבתרים וגבולות ההבטחה בפרק ט"ו, שמִגנו⁶ לעתיד את שרידותם של אברהם ושל צאצאיו, כעם, בארצו. (ראה בפרק הבא, תיאור וניתוח מפורט של המַקרו-אסטרטגיה של אברהם במלחמתו בארבעת המלכים). המסקנה מן הפרק המהווה בסיס לכל היהדות: מנהיג חייב להבין את הוויית הצבא והמלחמה. למסקנה הזאת הגיע זאב ז'בוטינסקי והיא הדריכה אותו כל חייו. לאויבו-תלמידו דוד בן-גוריון לקח שנים רבות להבין זאת. כל מנהיגי ישראל מאז אומנם מבינים זאת עד היום.

ואכן, יחד עם ההארה, הבין אברהם כי מה שיכולים להשיג יחידי סגולה לא יכול להשיג ציבור רחב. לפיכך, לא יוכלו צאצאיו לקיים את הברית, כי לא נחונו בתבונת-על כדי לנטרל איומים. זה היה כישלון מובנה, ולכן צפה אותו אברהם מראש. תוצאות הכישלון גרמו לתקופת העבדות הממושכת במצרים, שאיימה לחסל את העם העברי על-ידי התבוללות צאצאיו באימפריה הדרומית, מצרים, עד שהגיע משה רבנו שגדל והתחנך בבית פרעה, היא המכללה הצבאית האימפריאלית של מצרים, ונִטרל את האיומים על מפעלו המונומנטלי של אברהם. הוא הכשיר צבא במדבר במשך ארבעים שנה, שיהיה מסוגל לכבוש ולגונן על התנחלות בגבולות ההבטחה. הפתרון המקראי הוא גילויה מחדש של תודעת-העל, לא בבית כנסת או בישיבה אלא במדבר. משה בן עמרם⁷ חשף, כאברהם, את הקשר בין מציאות בעלת שלושה וחצי ממדים, לבין מרחב-העל. בעזרת הכשרה שקיבל בבית פרעה ובנדודיו בעולם, ובעזרת יכולתו הנדירה לתקשר עם תודעת-על, אברהם לפניו וכנביאים אחריו, שחרר את העברים מעבדותם, גיבש אותם כעם במדבר סיני, ונתן להם את התורה: מערכת מצוות, שתסייע להם לנטרל איומים ולשרוד. מכאן מסקנה, שרק יחידי סגולה כאברהם וכמשה מסוגלים לנטרל איומים בעזרת תבונת-העל. רוב מניינם ובניינם של בני האדם זקוק להנחיות מדויקות שנוסחו בעזרתה של תבונת-על על-מנת לשרוד. זאת התפיסה המוטבעת בדת ישראל ובנִגזרותיה – הנצרות והאיסלאם, לסוגיית שרידותם של בני אדם.

המשמעות ההתנהגותית לא הייתה תובנה יחידה בפרדיגמה של אברהם. עוד לפני אברהם יצרו אנשים הַפְשָטות, לרתום בעזרתן את העולם הפיסי לחיזוק שרידותם: הם פיתחו תקשורת סמלית להעברת מידע על-מנת לשרוד – דיבור וכתב; הם פיתחו את המתמטיקה, כדי לדייק במדידות בכל התחומים; הם פיתחו את האסטרונומיה המתמטית כדי לחשב את הזמן. לוחות מתקופת חמורבי בבבל ופפירוס-מוסקבה המצרי, מלמדים שהייתה מתמטיקה מפותחת כמדע שימושי, בימי אברהם בבבל ובמצרים. מושג המספר ומלאכת החישוב הם מקנייניה הראשונים של תרבות האדם, והם קדמו להמצאת הכתב. בימי אברהם חלה התפתחות מואצת במתמטיקה הבבלית: הבבלים פיתחו אז את שיטת הפוזיציה.⁸ סביר להניח שאברהם, אשר מוצאו באוּר שבבבל, ולפי המדרש השתייכה משפחתו לאצולה האכדית, הכיר את המתמטיקה והאסטרונומיה הבבלית והושפע ממנה בפיתוח חשיבתו המופשטת. אחרי שעקר לארץ כנען, ביקר אברהם במצרים, וסביר להניח שספג את תרבותה. אף-על-פי-כן, הבנה, שקיימת ישות מופשטת, באופן ממשי, כקיום ריאלי, היא בבחינת "גבול איכותי", כפי שהגדיר אותו הפילוסוף האידיאליסט הגרמני פרידריך הֵגֶל, ו"מהפכה קופּרניקאית", כפי שהוגדרה על-ידי הפילוסוף של המדע תומס קון, או "קפיצה קוונטית", כפי הביטוי המקובל בשיח האינטלקטואלי היום. לכן סביר לכנות את התובנה של אברהם – התגלות, כפי שמכנים אותה היהודים, הנוצרים והמוסלמים, שתפיסת עולמם ניזונה עד היום מן המהפכה הזאת. שופנהאואר כינה זאת גאונות: "הגאונות מושיטה לנו את ראי הקסמים שבו אנו רואים את כל העיקרי? ובעל המשמעות, כשהוא מגובש ומונח במקום האור הבהיר ביותר, כשכל המקרי והזר מסונן ונפלט מחוצה לו". המרחב המופשט שחשף אברהם, הוא גם מרחב מקביל וגם מרחב משולב במרחב הפיסיקלי. הפרדיגמה האתאיסטית שללה אותו מעיקרו, ולכן התקשתה לחרוג משלושת הממדים האֵאוּקלידים. אלברט איינשטיין לא רק שלא היה אתאיסט, אלא היה יהודי שאלוהי אברהם היה טבוע בתודעתו. זהו אחד הגורמים להצלחתו לבצע קפיצה קוונטית. איינשטיין ועמיתו היהודי, נתן רוזן, לא נעצרו בממד הזמן, והציעו גשר בין שני יקומים (מרחבים) הקרוי "גשר איינשטיין-רוזן" (Einstein-Rosen bridge), שעשוי לחבר ב"חורי תולעת" (wormholes) בין המרחב הפיסיקלי שלנו לבין המרחב הנוסף שהניח אברהם, שהוא "מרחב ראי", לפי איינשטיין ורוזן. אומנם השיקול של איינשטיין ורוזן היה שיקול מתמטי טהור, הקשור בפיתוח תיאוריית "החורים השחורים"⁹ והמושג "אופק אירועים" (an events horizon), שהוא הנקודה הנראית הרחוקה ביותר. לכן אין שום אפשרות לצפות במרחב המקביל הזה. אבל ב-1963 הציע המתמטיקאי הניו-זילנדי, רוי קר, עוד פתרון מדויק למשוואות איינשטיין, המאפשר להגיע למרחב הראי (a mirror open space).

אפלטון, שראה באלוהים בעל מלאכה (דמיאורגוס), קבע שהממד המופשט – עולם האידיאות – הוא המרחב הממשי היחיד שמתקיים בסביבה לא מאיימת, שאין בה שבירה סימטרית, ולפיכך היא סטטית ונצחית. לעומת זאת, עולם-התופעות הניסיוני הוא הֵטֵל של עולם מורכב יותר – של עולם האידיאות. עולם התופעות מצוי בסביבה מאיימת וכל מה שמצוי בו מבקש לשרוד ולנטרל איומים. את הרעיון הזה הציג אפלטון במשל המערה:¹⁰ הצללים הדו-ממדיים שבמשל הם צִלם של גופים בעלי שלושה ממדים. חשיפת המציאות הזאת מאיימת על תושבי המערה (כפי שהפרדיגמה של אברהם איימה על תושבי בבל והניע את המהפכה העברית הראשונה, ראה להלן), ולפיכך הם ינטרלו את מי שיחשוף אותה עד כדי רציחתו. אפלטון השליט דטרמיניזם על עולם התופעות כי האידיאה הריאלית קובעת באופן מוחלט את ההיטל שלה. שיטתו של אברהם לעומת זאת התבססה על פעילות גומלין בין אלוהים ואדם, גם אם אין זאת פעילות גומלין בין דומים, כפי שהגדיר אותה הפילוסוף והתיאולוג הדני בן המאה ה-19, סֶרְן קירקגור: פעילות גומלין בין המרחב הסופי למרחב האינסופי.¹¹ תנועה דו-כיווּנית זו בין המרחבים, כפי שניתן לגזור מגשר איינשטיין-רוזן ומפתרון רוי קר, מלמדת שלאברהם הייתה תפיסה דינאמית של המציאות, בניגוד לתפיסה הסטטית של הפילוסופים היוונים.

פאולוס הנוצרי זיהה את אברהם כמונותאיסט וכסמל לביטחון המוחלט באלוהים. תפיסה זו הפכה לעיקרון מחייב במחשבת ימי-הביניים והשפיעה גם על המדע המודרני. התעמקות בפרדיגמה של אברהם הניעה את המלומדים הסכולסטיים בסוף ימי הביניים לנסח את הבסיס הלשוני לקטגוריות של התנועה, תהליך שהגיע לשיאו בפיסיקה של ניוטון במאה ה-17. אבל ניוטון היה דטרמיניסט. לאימוץ התפיסה הבלתי דטרמיניסטית של אברהם בפיסיקה צריך היה לחכות עד תחילת המאה העשרים. _______________ בשבוע הבא: אברהם אבינו הניח תשתית לציביליזציה הנוכחית בכל התחומים; אלוהים ומתמטיקה; התנגשות בין אברהם והממסד הפוליטי השמרני; יסודות תורת הביטחון של אברהם אבינו שמומשו לעִתים רחוקות וקרסו.

1. שבמקרה הנדון הוא גם מרחב. 2. בספרו "מורה נבוכים" תאר הרמב"ם את אברהם אבינו כפילוסוף שגילה אמת שלא הייתה ידועה עד אז: אלוהות לא גשמית. (מורה נבוכים, ח"א, פס"ג, תרגם יוסף קאפח, תשל"ז). 3. במדרש נכתב כי עד ימיו של אנוש האמינו אנשים באל ובייחודו, ורק בימיו התחילה הטעות והסטייה מהאמונה הנכונה. (בראשית רבה, כג, כד). אברהם חזר באופן עצמאי לאמונה האמתית. לכן, לפי הרמב"ם, יש לראות את הגילוי שלו כהתחלה חדשה. 4. תפיסת עולם שעל פיה האל מצוי בכול. 5. השקפה שלכל מופע יש נפש. 6. בראשית טו, א: "אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמור: אל תירא אברהם אנוכי מגן לך שכרך הרבה מאוד". 7. דמותו של משה רבנו הייתה נטועה עמוק בתודעתו של ז'בוטינסקי. בישיבת מליאת הוועד הפועל של ברית הציונים הרביזיוניסטים ב־9-8 ביוני 1930 הוא הביע חשש מ'כיבוש' ההנהלה הציונית. לדבריו, מצבה הנוכחי של הציונות כה חמוּר 'שאפילו משה רבנו לא היה מצליח להציל אותה בתוך שנתיים'. 8. מבוססת על המבנה העשרוני של המספרים. 9. חור שחור הוא גרם שמים בעל שדה כבידה כה חזק עד ששום גוף, לרבות אור, אינו יכול להתנתק ממנו. 10. אחת המטאפורות הידועות ביותר בכתבי אפלטון ובפילוסופיה בכלל, ספר "המדינה", בפתיחת פרק ז). 11. סרן קירקגור, האסתטי, האתי והדתי: מבחר כתבים (בעריכת יוסף שכטר ואילן כרוך; תולדותיו של סרן קירקגור מאת יוסף מנילה), תל אביב: דביר, תשנ"א-1991; אילת-יגורי תמר, דיאלוג אנושי עם המוחלט: הסולם של קירקגור לפסגת הקיום הרוחני, הוצאת מאגנס, 2008; תמי אילת-יגורי, קפיצת האמונה של אבי האקזיסטנציאליזם, באתר הארץ, 17 במאי 2013.