כן, יש ירח בעיר חלם. אז אולי חכמיה הצליחו בסופו של דבר ללכוד אותו בדלי ולשלוח אותו להאיר בלילות החשוכים; או שמא חמל הקדוש ברוך הוא על תושביה, אשר אפילו כיום נאלצים ללכת ברחובות חשוכים למחצה ולרביע. ואולי התקיימו בה, בעיר זו שבמזרח פולין, דבריו של מהר"ם מרוטנבורג בקינתו על שריפת התלמוד בפריז בשנת 1244: "אתמה מאוד על מאור היום, אשר יזרח אל כל, אבל יֶחְשך אלי ואלַיִיך". כי ירח יש בעיר חלם; יהודים אין בה. קהילת חלם הייתה מן העתיקות שביהדות פולין וייתכן שתחילתה כבר במאה ה-12. במאה ה-16 היא הייתה מן הגדולות והחשובות במדינה ועמדה בראש מחוז אוטונומי יהודי. בסוף אותה מאה כיהן ברבנותה ר' אליהו בעל שם, מן המקובלים הבולטים של דורו. בשנים 1615-1605 כיהן בה ר' שמואל אידלס, הלא הוא המהרש"א הנודע בפירושו לתלמוד. בשנת 1648 נטבחו 400 מיהודי העיר בידי הפורעים האוקראינים בראשותו של בוגדן חמלניצקי (פרעות ת"ח ות"ט), אך הקהילה התאוששה במהירות ובמאה ה-17 הייתה פעילה בוועד ארבע ארצות – הגוף רב-החשיבות שניהל חיים יהודיים אוטונומיים בפולין במאות ה-18-16. מאוחר יותר הייתה חלם מן הערים הראשונות אליהן הגיעו החסידים, ושלוש שושלות פעלו בה עד השואה. מתי ולמה הפכה המילה "חלם" לכינוי לטיפשות תמימה, לא ממש ברור. לאור עברהּ של העיר, בהחלט ייתכן שהיה זה מתוך קנאה או בלשון סגי נהור מבודחת. סבי, יעקב בלומנפלד, היה איש חלם. אני יודע שהוא היה נשוי ואב לבן בשנות ה-1930, רצה לעלות ארצה, התגרש משום שרעייתו סירבה להתלוות אליו והגשים לבדו את חלומו. אני יודע שכאן הכיר את סבתא חנה וכאן נולדה בתם היחידה – אמי המנוחה, אסתר לוין. ככל שידיעתי מגעת, כל בני משפחתו נרצחו. אולי בשל הדם הרבע-חלמאי הזורם בעורקי, מעולם לא ביקשתי ממנו שיספר יותר. בשנה שעברה ביקרתי לראשונה בחלם, והשבוע חזרתי אליה – לאירועים לציון 80 שנה לחיסול הגטו. ביום ראשון הקרוב ימלאו 22 שנים לפטירתו של סבא, כך שהמועד היה עוד יותר משמעותי מבחינתי.

בין מלחמות העולם חיו בחלם 15,000 יהודים, כמחצית מתושבי העיר. רובם היו בעלי מלאכה וסוחרים. בקהילה היו שלוש אגודות לחיסכון והלוואה, בתי דפוס, מוסדות צדקה ורווחה מסורתיים, תלמודי תורה ובתי ספר יסודיים באידיש, תיכון עברי של רשת "תרבות" ובית ספר תיכון דתי לבנות. מפלגות ציוניות שונות פעלו בה, כמו גם אגודת ישראל החרדית וה"בונד" הסוציאליסטי והאנטי-ציוני. חיי החברה של חלם היהודית כללו מועדון ספורט, ספרייה ולא פחות משלושה עיתונים באידיש. הגרמנים כבשו את חלם בתחילת ספטמבר 1939, ב-25 בחודש פינו אותה לטובת הכוחות הסובייטיים, אך חזרו ונטלו אותה בחודש אוקטובר על-פי הסכם מולוטוב-ריבנטרופ. מאות יהודים הצטרפו לכוחות הסובייטיים הנסוגים ונמלטו מזרחה. ב-1 בדצמבר הורה המפקד הגרמני של העיר, אחד בשם פישר, לראש הקהילה היהודית, א' בידרמן, לאסוף 2,000 יהודים בני 60-16 בכיכר השוק. כמה מהם נרצחו בו במקום, והאחרים הובלו לעבר העיר הסמוכה הרוביישוב. 800-300 יהודים נרצחו בדרך, שארכה כל היום וכל הלילה. למחרת צורפו לצעדה 2,000 מיהודי הרוביישוב, היא נמשכה עוד יומיים ומי ששרדו אולצו לחצות את נהר הבוּג – הגבול בין שטחי הכיבוש של ברית המועצות ופולין – בעוד החיילים הסובייטים יורים לעברם. מי ששרדו את הירי ואת מי הקרח נאספו בידי החיילים בצד הסובייטי, אך הללו אילצו אותם לחזור לצד הפולני. רק 150 מיהודי חלם חזרו לבתיהם. צעדה זו ודומותיה – אומר פרופ' דני בלטמן, החוקר החשוב ביותר של צעדות המוות – לא היו קשורות בצורה כלשהי לרצח העם של השנים הבאות. גורמים גרמניים מקומיים חששו שהאוכלוסייה היהודית מהווה סכנה, ומצאו "פתרון" רצחני בדמות גירוש כפוי של הגברים לשטח הכיבוש הסובייטי. פרשנות הרואה באירוע טרגי זה "מעשה יצרי וספונטני של גרמנים מסוימים במקום מרוחק כלשהו הכמהים לראות בהשמדתם של יהודים, היא מאולצת למדי".

ליהודי חלם של אז ולצאצאיהם של הקורבנות היום זה ממש לא משנה, כמובן. לפני שלוש שנים יזם ארגון יוצאי חלם לדורותיו, בראשות עו"ד שלומית בק, קביעת לוח זיכרון בפינת הכיכר בה רוכזו היהודים. השבוע (7.11.22) התרכזנו שם, כ-50 איש – כמה מהם עוד זוכרים את העיר מילדותם, ורובנו בני הדור השני והשלישי – לצעדה סמלית. ירדנו במורד הרחוב אל מה שהיה בית הכנסת הקטן, הפך למסעדה וכיום עומד למכירה. ליווה אותנו השיר "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח", בניגון המיוחס לחסיד מודז'יץ עזריאל דוד פסטג – חזן ומלחין בן ורשה. ר' בן-ציון שנקר, החזן והמלחין האגדי של חסידות מודז'יץ, סיפר, כי פסטג כתב את הניגון בשנת 1942 ברכבת הגירוש לטרבלינקה. יושבי הקרון הצטרפו אליו, השירה גברה והוא הבטיח מחצית מחלקו בעולם הבא למי שיינצל ויעביר את הניגון לאדמו"ר ר' שאול טאוב. אחד מיושבי הקרון אכן ניצל, הגיע לשווייץ, רשם את תווי הניגון ושלח אותם לאדמו"ר כנראה בלי לציין את שמו של המלחין. בסעודת ברית מילה שהתקיימה בחודש ניסן תש"ה, הראה הרבי את הלחן לכמה מאורחיו. אחד מהם, ר' יצחק הוטנר, זיהה את התבנית המוזיקלית ואמר שהמלחין כנראה היה פסטג. שנקר, שנכח במקום, החל לשיר והכל פרצו בבכי. גם בעינינו עלו השבוע דמעות, כמעט 80 שנה מאוחר יותר ולאחר ששמענו ושרנו את הניגון הזה אין-ספור פעמים. זה לא אותו הדבר כאשר אתה צועד בעקבות יהודים כה רבים, קרוב לוודאי – בעקבות בני משפחתך. הרבי עצמו, שהכיר גם הוא את פסטג, הסכים עם הזיהוי. הוא מצוטט כמי שאמר: "עם הניגון הזה צעדו יהודים אל משרפות הגזים, ועם הניגון הזה יצעדו יהודים לקבל את פני משיח צדקנו. כאשר ר' עזריאל דוד שר את ה'אני מאמין', בוודאי נעו אמות הסיפים בעולמות העליונים".

במצעד הסמלי הזה עברנו בין היתר ליד אחד מבתי התלמוד תורה של חלם. שם שמענו את השיר האידי הקלאסי "אויפן פריפעשטיק" – "על האח", הידוע יותר כ"אלף בית". השיר, אותו כתב והלחין מרק ורשבסקי בסוף המאה ה-19, מספר בניגון מלא געגועים על החיידר החמים, בו המלמד (במלעיל כמובן) מסביר בסבלנות ובהברה אשכנזית את כללי הקריאה: "קֹ[א]מץ אֹ[א]לף – אֹה". יום קודם לכן, במחנה המוות סוביבור – תחנתם האחרונה של רוב יהודי חלם – שמענו אותו על הרמפה המודרנית שמעל הרמפה המקורית. קל ללגלג, אפילו ברוח טובה, על אותו מלמד – מן הסתם אדם בעל השכלה מועטה, מעמד נמוך ושכר נמוך עוד יותר – שלא שמע מעולם את המילה "פדגוגיה", ואשר יכול רק להפציר "שִמעו, זִכרו נא! שְנוּ, ילדים, וחזורו" ולהבטיח "מי שיקרא היטב עברית, דגל אתן לו". אבל הוא ודומיו, במשך מאות שנים, הבטיחו שכל ילד יהודי יידע קרוא וכתוב. בתוך ים הבורות והבערות שמסביבם, בגלויות מזרח ומערב כאחד, היהודים היו אי-של אוריינות. כמעט כל אחד וכל אחת ידעו לכל הפחות לקרוא בעברית די הצורך כדי להתפלל. כאן נשמרה גחלת הלימוד, אשר תחילתה במצוות "ושננתם לבניך" ואשר מגיעה עד ל-start-up nation ול-180 מתוך 900 חתני פרס נובל. ילד יהודי אנאלפבית היה כה נדיר, עד ששלום אַש הפך אותו לגיבור סיפורו "הצדיק הכפרי". זהו יאשק, בנו של חלבן כפרי, המגיע בראש השנה עם אביו לבית הכנסת של העיר. הוא רוצה להתפלל, הוא רוצה להודות לה' – אך אינו יודע איך. לבסוף אין הוא יכול להתאפק וחוזר אל התפילה היחידה המוכרת לו, זו שהוא מתפלל לבדו בשדה: "הוא נותן את אצבעותיו אל פיו – ושריקה חדה עוברת על פני בית הכנסת הבוכה". הכל מחפשים את מי שחילל את קדושת היום והמקום, אך פתאום מסתובב הרב הקדוש ושואל: "איה הצדיק אשר קרע את גזר הדין, אשר נקב וחדר עד השמים דרך ענני העופרת ויתן דרך לתפילותינו לעבור שמה?". יאשק שכזה – נדיר עד מאוד היה, והכל בזכותם של מי שישבו כאן, בבית העלוב הזה, והדומים להם.

ביום הקודם נפתחה תערוכת חוצות זמנית על גטו חלם ורצח תושביו. בששת השבועות הקרובים היא תהיה בכיכר שמואל זיגלבוים – הנציג היהודי ליד הממשלה הפולנית הגולה בלונדון, אשר התאבד בחודש מאי 1943 במחאה על אדישותה וסירובה לסייע למורדי גטו ורשה. צילום ענק של מכתב ההתאבדות מעטר את הבית העומד באלכסון ממקום מגוריו של זיגלבוים עד המלחמה. אוצרת התערוכה, דורותה בּידָה, הצליחה לרכז את הסיפור בפחות מ-20 לוחות באמצעות תמונות, אנשים, מסמכים ועדויות. חלקם, סיפרה, הגיעו ממוסדות כמו יד ושם והמכון ההיסטורי היהודי בוורשה; חלקם – מבניהם של הנרצחים והניצולים. תמונות של בית הכנסת הגדול לאחר שהוצת. מראות בגטו שצולמו בידי גרמני ותיעוד של הגירוש. פעולות הרווחה, הבריאות והחינוך שנמשכו בתנאים איומים. תמונות של כמה עשרות מבין הקורבנות, שחלקם – אפילו שמותיהם המלאים אינם ידועים. התאריך (6.11.22) לא היה מקרי: בדיוק 80 שנה לאחר תחילת אקציית החיסול של הגטו, שכמה מבנייניו עודם ניצבים במרחק של כמה מאות מטרים מכאן. הגטו הוקם באוקטובר 1940 ונסגר הרמטית בשלהי 1941. רעב ומחלות עשו שמות בתושביו. במאי 1942 גורשו לסוביבור 3,000 מיהודי חלם ו-2,000 יהודים מסלובקיה שהובאו לעיר באותו יום; ביוני גורשו עוד 600. בסוף אוקטובר יצאה צעדת מוות נוספת לעבר העיירה וְלָדוֹבָה; 3,000 איש היו בה, רק מעטים שרדו. ואז הגיעה האקציה הסופית. ב-6 בנובמבר הורה מפקד הס"ס והמשטרה במחוז לובלין, אודילו גלובוצניק, על איסור מוחלט להיכנס לגטו ולצאת ממנו. גלובוצניק גם היה מפקד "מבצע ריינהרד" לחיסול היהודים בגֶנֶרַלְגוּבֶרְנָמָן – חלקי פולין שלא סופחו לגרמניה ובראשם ורשה. הגטו הוקף באנשי ס"ס ובכוחות עזר אוקראיניים. היהודים הצטוו להתייצב בכיכר שליד כנסיית ג'ון התיאולוג, ומשם הוצעדו באכזריות לתחנת הרכבת וגורשו לסוביבור. בהמשך היום הגענו גם אנו לסוביבור – להבדיל אלף אלפי הבדלות. וייטאק מאזורק, המנהל את החפירות הארכיאולוגיות בשטח המחנה עם יורם חימי הישראלי, סיפר לנו על העבודות הממושכות ועל הממצאים המצמררים. חלקם מוצגים במוזאון המחנה – חפצים אישיים של מי שהפכו לאפר. חלקם מצפים להצגתם לציבור – למשל יסודות תאי הגזים, אותם הרסו הגרמנים (כפי שעשו כמעט בכל מחנות ההשמדה).

סיומם של יומיים אלו, ובמידה מסוימת גם שיאם, הייתה חנוכת אנדרטה צנועה לזכר יהודי חלם. אחרי 80 שנה, כן, 80 שנה. הקמתה דרשה מאבק בן עשר שנים, בו החלה ועדה מקומית של פולנים נוצרים. לעירייה היו כנראה לא מעט דרכים ביורוקרטיות לתקוע את הבקשה, כאילו מדובר באישורי בנייה לקניון או למגדל רב-קומות ולא לעמוד אבן פשוט בשוליה של שדרה צדדית. הכיתוב על גבי האנדרטה מרמז לחלק מן הקשיים: "שנרצחו על-ידי הגרמנים", מודגש בו. דהיינו, בידי הגרמנים בלבד, לא חלילה בידי פולנים – שהרי את זה אסור לומר בפולין של הימין הקיצוני, המטיל מאסר על מי שיעז לייחס לפולנים שותפות ברצח היהודים. גם אם זה נכון היסטורית במקרה של יהודי חלם (ודומה שאיש אינו יכול להתחייב שאף פולני לא רצח אף יהודי), ההדגשה הזאת מלמדת כיצד הפוליטיקה חודרת לקודשי הקדשים של האמת ההיסטורית על הפשע האיום ביותר בתולדות האנושות. יש מי שגם פשרות כאלו אינן מספקות אותם. תערוכת החוצות וקיר ההנצחה לזיגלבוים ספגו כתובות נאצה ביומיים שלפני פתיחת התערוכה, אותן היה צורך לנקות במהירות; על הקיר ניכר הצבע הטרי שכיסה אותן. וזה בא אחרי שבוורשה נאלצה הקהילה להסיר תערוכת חוצות דומה, משני צידיו של בית הכנסת נוז'יק (היחיד ששרד את השואה), אשר הסבירה במשך מספר שנים מושגי יסוד ביהדות. אשתקד עוד סיפרתי בהתפעלות כיצד ניתן להציג בלב ורשה יהדות בגלוי וללא חשש, אבל דברים השתנו. למרות זאת, אולי מותר להיות טיפה אופטימי. לחנוכת האנדרטה הגיעו ראש העירייה הצעיר (בן 31) של חלם, יעקב באנצ'ק, שגם נכח ביום הקודם בטקס בבית העלמין החרב ואף היה נשיא הכבוד של האירועים כולם. לצידו ניצב ההגמון של לובלין, מייצ'סלב סיסלו. שניהם דיברו על החובה להנציח את השואה ואת קורבנותיה בחלם, במיוחד בקרב הדור הצעיר (ותלמידי תיכון מהעיר היו איתנו באותן שעות). אם זה אכן יקרה, ייתכן שקצת יותר אנשים יהיו קצת יותר טובים; שקצת יותר אנשים יפעלו נגד האנשים הרעים; שקצת יותר אנשים ירימו קול נגד פשעים ומעשי זוועה, כמו אלו שמתרחשים ממש בימים אלו באוקראינה - 20 ק"מ בלבד מכאן. האם העולם באמת למד את הלקחים?