הופעת אברהם אבינו הייתה אירוע-שער אבולוציוני בציביליזציה הנוכחית, לא רק בתחום ההתנהגות, האמונה והמוסר, לצורך שרידות האדם, כפי שמוסכם על הכול, אלא גם בתחום ההכרה. הפרדיגמה של אברהם התגלתה כבעלת כושר שרידות גבוה מכל חלופותיה. היא לא רק שורדת ארבעת אלפים שנה, אלא היא גם מניעה את התרבות המערבית, הדומיננטית בעולם, מזה 2500 שנה. מרדף אברהם אבינו אחרי מלכי הצפון (בראשית י"ד) היה הכתובת על הקיר של דומיננטיות המערב – התודעות הגבוהות–האינטלקטואליזציה–המדע כבסיס לטכנולוגיה ולאסטרטגיה. נִיצחון האתונאים המערביים על הפרסים המזרחיים במרתון בשנת 490 לפני הספירה, כאלף וחמש מאות שנה אחרי מרדף אברהם, היה זעקת הקרב שלה. ניצחון צה"ל את הצבאות הערביים במלחמת ששת הימים היה אחד מביטוייה, מבלי שהופקו לקחי העומק משתי מלחמות אלה ומן המלחמות הרבות שביניהן בגלל שלטון עקרון השרידות על התנהגות האדם. ניתן לנטרל אותו כפי שנִטרל אברהם, אך הוא לא רק היה יחיד בדורו אלא מן היחידים בציוויליזציה הנוכחית. ניתן לקבל דוגמה לכך מהתנהגותם של הפוליטיקאים בישראל היום.
בהנחה המהפכנית שלפיה לישות בלתי חומרית יש קיום ממשי, התחיל תהליך מודע ושיטתי של אינטלקטואליזציה של המציאות: חקר הממד המופשט של התופעות הפיסיקליות. גולת הכותרת של תהליך זה הוא המפעל המדעי בן אלפיים ושש מאות השנים, המגבה בעוצמה הולכת וגדלה את מאמצי השרידות של האדם, ובעת ובעונה אחת גם מסכן את שרידותו,
1 כפי שחזו היהודים הקדמונים בפרשת גן העדן ובפרשת מגדל בבל. אלוהי אברהם נמצא במרחב משלו, שהוא, לפי אחת הגרסאות, "הרקיע העשירי".
2 אברהם הניח יסוד לחלוקה דואליסטית של המציאות: רוח–חומר, ולחיבור של דיאלוג-השגחה ביניהם. תבונת האדם מגשרת בין שני חלקי מציאות אלה. מכאן גרעינו של הרעיון שמרחב המהות נמצא בתבונה, בעולם הרוח, בעולם ההפשטות. מרחב מהות זה שבא לידי ביטוי בתורה, הוא נצחי ואינו משתנה, וכך גם התורה, שלפי האמונה היהודית-נוצרית נכתבה בידי הקב"ה, כי בשר ודם מעולם החומר לא יכול היה לכתוב יצירה כה מושלמת, סימטרית מכל וכל, ללא אופציית שבירה. מדענים דגולים רבים סברו שאלוהים הוא תבונת העולם, והמקור או הביטוי לחוקי הטבע. הבולט שבהם היה אלברט איינשטיין שאמר: "אני רוצה לדעת איך ברא אלוהים את העולם הזה. אינני מתעניין בתופעה זו או אחרת. אני רוצה לרדת לסוף דעתו. כל השאר הם פרטים".