הנגב הוא 60% משטחה של מדינת ישראל, עתיר משאבים, ובעיקר עתיר בהון אנושי וחם, מחבק ואוהב את עמו ואת ארצו. על-אף קשיים רבים, שהחלו עוד משחר העליות הראשונות לארץ המובטחת, תושבי הנגב לא איבדו תקווה מעולם, ולטשו עיניהם אל עתיד טוב ומזהיר. אך מאידך-גיסא, הנגב הוא גם שטח הפקר רחב ידיים, שמיושב על-ידי חלוצים מודרניים שבגפם בונים את ארץ אבותיהם. הקרב הזה הוא לא קרב על אדמה ולא על כסף, גם לא על משאבים, אלא על אם מדינת ישראל תאפשר את כפיית תרבות המדבר על הציוויליזציה. המשימה שלנו היא להציל את מדינת ישראל מעידן של רודנות ועריצות. המלחמה הזו היא על המצרך הבסיסי ביותר שיש לאדם: יצר ההישרדות. תינוק שנולד מרחם אמו נאבק כדי לנשום את נשימתו הראשונה; הוא נאבק כדי לשרוד. המציאות שבה אחיי ואחיותיי תושבי הנגב מצויים בה היא חיים בתחושה של פחד וטרור מהעתיד לבוא, תוך חרדה תמידית לעתיד ילדינו. לא אקבל שום מצב שבו נשים תהיינה מוטרדות מינית ברחובותיה של ארץ אבותינו על היותן יהודיות בלבד. הנגב אף הידרדר למצב שבו בעלי העסקים משלמים מס גולגולת, מס מודרני, מס פרוטקשן, כדי לשרוד את יום עמלם. אנו במצב שבו המדינה מפירה את החוזה הבסיסי ביותר והלא-כתוב שבינה לבין אזרחיה, והוא ביטחונם האישי. לפי פירמידת הצרכים של מאסלו, אדם שחי ללא ביטחון אישי אינו יכול להתקיים, להתפתח, לשרוד ולהצמיח כנפיים. תושבי הנגב והגליל חיים בממוצע ארבע שנים פחות מתושבי המרכז, וכל חטאם הוא שהם בחרו את בחירתם של אברהם ויצחק, את בחירתו של דוד בן-גוריון הזקן ואת בחירתו של הקדוש ברוך הוא - בנגב. ילדינו תושבי הנגב אף שווים פחות בחינוך, בהשכלה, אפילו בקריטריון השירות הצבאי. אחיי נאנקים תחת עול הזנחתה של אהובתנו, מדינתנו, מדינת ישראל.

הנני כאן. את הנגב תרו אבותינו אברהם ויצחק, המרגלים ששלח משה רבנו וראשוני העולים להתיישבות. בתנ"ך הקדוש, שהוא גם הקושאן שלנו על ארצנו - הם לא נמצאים פה - מעולם לא נאמר "ירדו לנגב" אלא "עלו לנגב". בימי קדם מלכים תרו את הנגב. שלמה, יהושפט ועוזיהו - הם ראו את הפוטנציאל האדיר שטומן בחובו המדבר. ימי הספר הלבן נגמרו, חברים. אנו, העם היושב בציון, מחויבים ליישב את הנגב והגליל למען הדורות הבאים. למשימה זו אני יוצא בחרדת קודש, בחיל ורעדה, אך יותר מכול - בנחישות בלתי מתפשרת. האני-המאמין שלי, שמוביל והוביל אותי במהלך חיי וממנו ארצה שילמדו ילדי ישראל, הוא של הראי"ה קוק: "בן אדם, עלה למעלה עלה, / כי כוח עז לך, יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים. / אל תכחש בם פן יכחשו לך. / דרוש אותם - ויימצאו לך מייד". ילדי ישראל, האמינו בעצמכם, האמינו ביכולות שלכם לשרוד כל תוואי ולצעוד בכל שביל, אך בעיקר האמינו שיש לכם כנפיים. תדרשו אותם. תרדפו אותם. תמצאו אותם.

את הקטע הבא ביקשה ממני להקריא הילדה המתוקה שנפגעה על-ידי מחבל ארור, אותה ילדה שביקשה ממני לצאת ולהילחם ברעים. הקטע הבא - מתוך הספר הנסיך הקטן מאת המחבר אנטואן דה סנט-אכזופרי: "לו ציוותי על אחד מאלופיי לדאות כפרפר מפרח לפרח, לחבר מחזה תוגה או להפוך לעוף הים, ואילו נמנע אותו אלוף מלמלא אחר פקודתי, במי משנינו יהיה האשם? - שאל המלך - באלוף או בי? בך, השיב הנסיך הקטן בתוקף. נכון! קרא המלך - יש לדרוש מכל אדם רק מה שידו מגעת לעשות. רק על יסודות התבונה ייכון השלטון. אם תצווה על בני עמך להטיל עצמם הימה, יקומו ויתמרדו". אחיי ואחיותיי תושבי הנגב, "לא ארץ נוכרייה לקחנו ולא ברכוש זרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו". לא נירתע ולא נמצמץ. יהודים גאים אנחנו, לוחמים. אסיים בדבריו של ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון, הזקן, איש הנגב: "בנגב ייבחן העם בישראל ותיבחן מדינתו, כי רק במאמץ מלוכד של עם מתנדב ומדינה מתכננת ומבצעת נוכל למשימה הגדולה שלה פרחת השממה ויישובה. מאמץ זה יקבע גורלה של מדינת ישראל ומעמדו של עמנו בתולדות המין האנושי". עם ישראל חי וקיים. עם ישראל ינצח. בשם השם נעשה ונצליח. הינני כאן. תודה רבה.