המאמר מתמקד בעשרים מפות מהארכיון העות'מאני המרכזי באיסטנבול שלא פורסמו עד היום ושעניינן בקשה לקבלת זיכיונות לחיפוש נפט ומחצבים אחרים במדבר יהודה, בסביבת ים המלח, ובצפון הנגב בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה ובמהלכה. המאמר מציג את מפות הזיכיון, מנתחן, בודק מדוע שורטטו וכיצד הן תורמות להבנתנו את חיפושי הנפט בארץ ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית. המפות מצטרפות לעדויות רבות אחרות מהשנים האחרונות המצביעות על כך שהאימפריה העות'מאנית הבינה היטב את חשיבות מחצבי האזור והפוטנציאל שלהם והשקיעה מאמץ רב בפיתוחו ובפיתוח מחצביו, ובכלל זה ביזמות, בהקמת תשתיות גדולות ובביצוע מפעלי פיתוח. עם זאת, לא פעם היה פער גדול בין התוכניות השאפתניות של האימפריה לבין הביצוע בשטח כתוצאה ממחסור במשאבים, מקשיים הנדסיים, מהתנגדויות מדיניות ומאבקים בין לאומיים, מחוסר היתכנות כלכלית וקשיים אחרים.

כבר בשלהי התקופה העות'מנית הייתה קיימת סברה כי קיים מאגר נפט באזור ים-המלח. ייתכן שההשערה התבססה על כך שבדואים באזור מצאו אבנים שכונו "אבני ביטומן" המעידות על מציאות נפט והבדואים עשו בהן שימוש להפקת סיד (ראה אצל שמואל אביצור, הנפט בא"י). יתר על כן חולקו זיכיונות באזור ואף הוכן שטח לקידוח כולל הזמנת ציוד מותאם לכך מחו"ל. על-אף שאנו מדברים על כ-100 שנים, עדיין לא נמצאו מאז ועד היום מאגרי נפט משמעותיים בישראל. החוקר בן בסט מצא בארכיוני איסטנבול כעשרים מפות שהן בעצם בקשות לזיכיונות של חיפוש נפט ומחצבים אחרים בנגב עד למלחמת העולם הראשונה. המפות משתרעות על 45 גיליונות, כתובים בטורקית עות'מנית ושטחי הזיכיון מבוססים על משולשים. מטרת המאמר היא אם כן להציג את מפות הזיכיון, ולדון בשאלות הגאוגרפיות היסטוריות מבלי להיכנס לקרטוגרפיה עצמה. מהמפות עולה כי העות'מנים הבינו היטב את חשיבות מציאת מאגרי נפט והשקיעו מאמץ בפיתוח הארץ ומחצביה. כאן המקום להעיר שנוצר פער גדול בין התוכניות לבין היכולת להגשימן משום בעיות בתחום ההנדסי, הפוליטי, והתקציבי.

סופרים, עיתונאים וחוקרים כבר עסקו בשאלות אלה בעבר. בעיקר תוארו מאמצי החברה האמריקנית "סטנדרט אויל". מספרו של שמואל אביצור עולה שכבר מ-1894 החלו מסעות מחקר לאזור ים המלח (על-ידי הגאולוג הגרמני מקס בלנקהורן) עבור ההסתדרות הציונית ועבור הסולטן העות'מני עבדול חמיד השני (1876 - 1909). הפרופסור הנ"ל פרסם בשנת 1912 דוח מקיף שסיכם את תוצאות תגליותיו. בין השאר הצביע על מרבצי פוספטים בעבר הירדן המזרחי וסימני נפט ונחושת. ספרו של בצלאל לביא מתאר בפרוט רב את תולדות ראשית חיפושי הנפט בארץ-ישראל וקושר זאת במאבק מדיני קשה שהתפתח בין בריטניה לארצות הברית על קבלת זיכיונות לחיפוש בשלהי התקופה העות'מנית. בשלהי המלחמה פסק מעט הביקוש אולם שב והתחדש בעת ראשית המנדט הבריטי.

ככלל, ביקש השלטון העות'מני לנצל את מרבצי המחצבים ואת הנפט שיתגלה לטובת קופתו של השלטון. על-אף שעדיין לא נערך סקר מקיף כולל, מרבית המומחים סברו כי באזור ים המלח וכורנוב (ממשית) יש סיכוי טוב למציאת נפט. מדיניות חלוקת הזיכיונות על-ידי השלטון העות'מני הושפעה כמובן מהמצב הפוליטי באזור. חיפושי הנפט השתלבו עם פרויקטים אחרים שביצע השלטון בארצות שחלש עליהן כמו מסילת הברזל, בנית גשרים וכבישים, פיתוח עירוני ועוד. ומי היו מבקשי הזיכיונות? מדובר במשפחות ירושלמיות ערביות נכבדות שהתעניינו מבחינה מסחרית במרבצי ים המלח ובסיכויי מציאת הנפט שם. משפחת חוסייני למשל, ביקשה ערב מלחמת העולם הראשונה זיכיון לכריית מינרלים בים-המלח. העות'מנים היו חשדניים כלפי המדינות האירופיות והעדיפו לתת זיכיונות לאזרחים עות'מנים. הירושלמים, בסופו של דבר, לא יצאו לחפש או לכרות אלא מכרו את הזיכיון שלהם לחברות אירופיות-אמריקניות שהתכוונו ברצינות להפיק נפט ומינרלים באזור. הרצון למצוא נפט בנגב הצפוני ובים המלח היה חלק ממאמצי האימפריה העות'מנית להרבות באמצעי אנרגיה שהיו כה חסרים בהשוואה לפיתוח המתוכנן. בפועל, עד ימי המנדט לא נמצא מקור אנרגיה לקטרים ולמנועים והשלטון הטורקי התבסס על הפחם (כולל כריתת יערות ארץ ישראל). פרויקט הרכבת החיג'אזית, התבסס על פחם מיובא ועל הנמלים במזרח התיכון שלטו הבריטים כך שהעות'מנים חיפשו מקור אנרגיה ללא תלות בבריטניה. לאחר השתלטות בריטניה על מצרים בשנת 1882 ואחר מעורבותה העמוקה בפרשת סימון הגבול המנהלי בסיני בין מצרים לארץ ישראל, הפכה בריטניה למעצמה הנמצאת בעימות עם העות'מנים והאחרונים העדיפו למסור זיכיונות לאמריקנים. לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הפכה בריטניה "לארץ אויב" בעוד שארה"ב נשארה ניטרלית עד 1917 וכך יכלה לזכות ביתר קלות בתחרות על זיכיונות לחיפוש נפט בים המלח ובנגב הצפוני.

שבעה זיכיונות נפט עות'מניים באזור צפון ים המלח ניתנו ערב מלחמת העולם הראשונה לשלושה נתינים עות'מניים-ערביים שכונו בספרות המקצועית "הקבוצה הירושלמית". הקבוצה מכרה את הזיכיונות לחברת "סטנדרד אויל" ברווח ספקולטיבי. בן בסט אף חשף מפות שמוכיחות כי 11 זיכיונות נוספים באזור כורנוב השיגה החברה האמריקנית ישירות מהשלטון העות'מני. כוונותיה היו רציניות והיא הכשירה לשם כך דרך מיוחדת למכוניות מחברון לכורנוב ושלחה לארץ באוניות, ציוד קידוח, אך פרוץ מלחמה"ע הראשונה מנעה את פריקתו. 16 זיכיונות נוספים נמכרו באזור ים-המלח בראשית תקופת המנדט על-ידי "הקבוצה הירושלמית" לחברת הנפט הטורקית (שהייתה בבעלות בריטית). גם הללו הגיעו בסופו של דבר לחברת "סטנדרד אויל". לפי חשבונו של החוקר ועל-פי המפות שחשף בארכיון באיסטנבול הועברו עד ראשית המנדט 62 זיכיונות על שטח של מאות קילומטרים מרובעים בים המלח ובנגב הצפוני. לצורך אישוש דבריו מצרף החוקר בסיום קטע זו צילום של מפה עם שטחי הזיכיון באזור ים-המלח משנת 1917. יש שסברו כי הזיכיונות שניתנו במהלך מלחמה"ע הראשונה, ניתנו בהתערבותו הישירה של ג'מאל פאשא, מראשי "הוועד לאחדות וקידמה" שהנהיג את האימפריה העות'מנית מאז מהפכת "הטורקים הצעירים" בשנת 1908, והיה אז מפקד של חזית סוריה בזמן המלחמה. צעד זה נעשה מתוך מחשבה עתידית על חיפושי נפט בתום המלחמה. בן בסט מאשר שבארכיון באיסטנבול לא נמצאו הוכחות לחשיבה זו אם כי בפועל המשיך ג'מאל פשה, בזמן המלחמה, בפעולות פיתוח ומודרניזציה בכל רחבי סוריה הגדולה כולל - בניית שדרות, שיפור פני הערים, סלילת כבישים ומסילות ברזל, מתן זיכיונות לאספקת חשמל ועוד. בסך-הכל ניתנו אם כן זיכיונות לחיפוש נפט על שטח של 2,000 קמ"ר בארץ ישראל (של גבולות המנדט). אומנם בתחילה רשם הסולטן עבדול חמיד השני את קרקעות ים המלח כאדמות ג'יפטליק (פרטיות השייכות לאוצר הסולטן) ומנע בכך מתן זיכיונות לחיפוש נפט אולם כפי שכבר אמרנו, לאחר 1908 השתנתה המדיניות האימפריאלית הטורקית בכל הנוגע לניצול משאבי טבע. זה כולל הענקת זיכיונות לחיפוש נפט. נמצא גם מסמך בו מדווחת חברת "סטנדרט אויל" כי באזור ארץ ישראל וסוריה יש בידה זיכיונות על פני כ-540 אלף אקר (225 מיליון דונם) וראה על כך בספרו של לביא, הזהב השחור.

ארה"ב ובריטניה קיימו שיחות על עתידה של ארץ ישראל בתקופת המנדט. הנציב העליון הרברט סמואל דיווח כי חברת "סטנדרט אויל" טוענת כי הובטחו לה על-ידי הממשל העות'מני 60 שטחי זיכיונות ומצפה ששלטון המנדט יאשר זאת ויאפשר לחברה האמריקנית בהמשך החיפושים. הנציב העליון, על-אף שהכיר בעובדות, הודיע לנציגי ממשלת ארה"ב כי אין בכוונתו לפתח את 60 האזורים ובסיוע משרדם בקונסטנטינופול, נעשים הסידורים לוויתור בריטי על השטחים הנ"ל. החוקר טוען שמרבית המפות שורטטו בקנה מידה של 1 ל-66,666 ובבדיקה קרטוגרפית נמצאו אי-דיוקים בקווי הגובה ובמידות השטח. יתר על כן, החוקר מדגיש כי מידות הזיכיונות ניתנו בדונם טורקי (ג'ריב) שהוא שווה ל-1,3-1,6 דונם ארץ-ישראלי. נמצא כי המפות מתארות בבירור עצמים בולטים בשטח, שמות כפרים, ואדיות, דרכים ובארות. על-אף זאת, שטח הזיכיון אינו ברור ולכן הסיק החוקר שבאם היו מממשים את הזיכיון היו מפעיליו נתקלים בקשיים רבים וביניהם התנגשות בין המפה לקרקע המוחזקת בפועל בידי הכפריים. למרות שהטקסטים על המפות שמצא בן בסט כתובים בטורקית קשה לפענח את הכתוב בשל מצב השתמרותן הלקוי. נמצא שעל מרבית הבקשות והמפות חתומים מהנדסי מכרות אמריקניים שתפקידם הוגדר בטורקית עות'מנית. על השאלה אם אלה המפות המקוריות מתקשה בן בסט לענות אך לדעתו, רמת הקרטוגרפיה בתקופה זו באימפריה הטורכקית אפשרה יצירת מפת זיכיונות במשרדים באיסטנבול ללא צורך להיזקק לסיוע של מעצמה אירופית או מהנדסים אמריקניים. בסיימו קטע זה מניח החוקר כי לולא פרצה מלחמת העולם הראשונה היו מומחי החברה האמריקנית אמורים להתחיל בחיפושי נפט. אלא במקביל, התגלו מצבורי נפט ענקיים בעירק וסעודיה שהעמידו בספק את הצורך בקידוחים במדבר יהודה ובכורנוב. לדעתו, הבריטים הגיעו למסקנה שזול יותר להוליך נפט מאזורי הנפט של המפרץ לארץ ישראל בצינורות מאשר להתחיל בקידוחים יקרים בנגב.

אין ספק שמאמרו של בן בסט פותח צוהר חדש ומעניין על תולדות חיפושי הנפט באזור ים-המלח ובנגב הצפוני באמצעות מפות בארכיון באיסטנבול - היבט שמעט מאוד נחקר ונכתב עליו עד היום. בן בסט אף מעלה השערה שהעובדה ששישים הזיכיונות שנמסרו לא כללו אף חברה בריטית (הן כולם נמסרו לחברה אמריקנית) - מוכיחה שבשנים אלה ביקשו העות'מנים להדיר את בריטניה מזכויות להפקת משאבים חיוניים בכל רחבי האימפריה העות'מנית. יתר על כן, בן בסט סבור שחלוקת הזיכיונות לא גרמה להתחלת החיפושים בפועל, גם בעת המלחמה והמעבר של ארץ ישראל לשלטון הבריטי אף עצרה פעילות זו לזמן מה. מן הסתם, לדעת החוקר לא ברור מדוע גם לאורך כל שלטון המנדט לא בוצעו חפירות למציאת נפט בשטחי הזיכיון ואף מדינת ישראל, בשנותיה הראשונות לא פנתה למסלול זה. משום מה, מוסיף החוקר, גם ישראל ויתרה על הפקת ביטומן ואספלט באזור ים-המלח והסתפקה בהפקת ברום, אשלג, נתרן ופוספטים ואכן אלה, נכרו בכמויות ענק. בשולי המאמר צירף בן בסט נספח שמכיל את רשימת 52 המפות מתוך יותר מ-60 שנמצאות בארכיון העות'מני המרכזי באיסטנבול עליהן מתבסס המאמר. רוב המפות בנספח הן מהשנים 1911 - 1915.