זה מותיר אותנו עם הקבוצה השנייה והעיקרית: הצווים שהורו לנמק מדוע לא יבוטל מינויו של דרעי, בלי שום קשר לחוק המכונה על שמו. כאן הוציא עמית שני צווים על תנאי: לנמק מדוע לא ייקבע שדרעי אינו יכול להעלות טענה כלשהי בדבר כשירותו, וזאת לנוכח הצהרתו הנטענת בהליך הפלילי על פרישתו מהחיים הציבוריים; ולנמק מדוע לא יבוטל מינויו של דרעי בשל חוסר סבירות קיצוני. הצו הראשון הוא המסלול אל השני: העותרים ביקשו לקבוע שדרעי בכלל לא יכול לטעון שהוא כשיר להתמנות לשר, כי במסגרת הסדר הטיעון אשתקד הצהיר שהוא פורש מהחיים הפוליטיים. ואם אינו יכול לטעון זאת, הרי שאין אפשרות להגן על מינויו מבחינת הסבירות. יודגש: הקביעה של חוסר סבירות קיצוני אינה תלויה בקביעה בדבר השתק מצידו של דרעי, אך היא קצת פחות סבוכה אם השתיים נעשות יחדיו. בנושאים אלו נחלקו דעותיהם של המשיבים. היועצת המשפטית, גלי מיארה, סבורה שיש לקבל את העתירה בנוגע לחוסר הסבירות הקיצוני. זאת, בהסתמך על פסיקתו של בג"ץ – מאז עניינם של דרעי ורפאל פנחסי ב-1993 – ולפיה כשירות לחוד וסבירות לחוד. זה שאדם כשיר פורמלית לתפקיד, עדיין מחייב לקבוע שגם סביר למנות אותו אליו. למשל: יכול פלוני להיות מורה מעולה ובעל הישגים חינוכיים מופלאים, אך יהיה זה בלתי סביר בעליל למנותו לבית ספר אם הוא מואשם בהכאת אשתו. במקרה של דרעי, הטענה היא לחוסר סבירות קיצוני במינויו של מי שהורשע בפלילים שלוש פעמים, כולל בשנה שעברה. לצד זאת, מיארה אינה סבורה שדרעי התחייב בצורה פורמלית לפרוש מהחיים הציבוריים – אבל זה לא ממש משנה לאור עמדתה בסוגיה המרכזית. דרעי ונתניהו כמובן מתנגדים מכל וכל לקבלת העתירות גם בהקשר זה. דרעי טוען שלא התחייב לפרוש אלא מן הכנסת הקודמת, ושאין להתעלם ממאות אלפי הקולות של מצביעי ש"ס שידעו היטב על עברו הפלילי. נתניהו טוען שלדרעי יש כישורים וניסיון מוכחים וחיוניים לעבודת הממשלה. הכנסת, אגב, לא התבקשה להגיב לצווים אלו שאינם נוגעים אליה. כאן נכנסת לתמונה עילת הסבירות, אחד המוקדים של הרפורמה שמקדמים נתניהו, יריב לוין ושמחה רוטמן. בתי המשפט מתערבים לעיתים בפעולות שלטוניות משום שהן בלתי סבירות – מושג חמקמק הנתון לפרשנויות רבות. כפי שציינה בשבוע שעבר הנשיאה אסתר חיות, הסבירות משמשת בתחומים רבים: החל מ"ספק סביר" לזיכוי בפלילים וכלה ב"רופא סביר" בתביעות נזיקין. אין מנוס ממנה, כי לא את הכל אפשר לקבוע בצורה חוקית ברורה ומוגדרת מראש. הפוליטיקאים שונאים אותה, כי לשיטתם היא נותנת הרבה יותר מדי כוח לשופטים בכלל ולבג"ץ בפרט.

ההנחה היא שאם בג"ץ יתערב, יהיה זה בנימוק של חוסר סבירות קיצוני. אם זה לא יקרה והעתירות כולן יידחו, יהיו – משני צידי המפה הפוליטית – מי שיפרשו זאת ככניעה של בג"ץ לאיומים הפוליטיים, חלקם גסים במיוחד ("הם יירו לעצמם בראש" הזהיר אתמול ח"כ אברהם בצלאל), וכהוכחה לכך שניתן לסחוט את השופטים. דחיית העתירות יכולה לנבוע גם משיקולים משפטיים וגם משיקולים טקטיים (אלו מלחמות לנהל ואלו לא), אך באווירה הנוכחית היא תתפרש כאמור ככניעה. אם העתירות יתקבלו, הכדור יעבור לידיו של נתניהו. בג"ץ אינו יכול לחייב את דרעי להתפטר, והוא כבר הבהיר שלא יעשה זאת, אלא לחייב את נתניהו לפטר אותו. כאן אנחנו נכנסים למסלול של משבר חוקתי עמוק, ולא משנה מה יעשה נתניהו. אם הוא יתעלם מפסק הדין, תהיה זו הפעם הראשונה בתולדות המדינה בה ראש ממשלה מצפצף על פסיקה שיפוטית ועוד של בית המשפט העליון. העותרים יוכלו לבקש מבית המשפט לקנוס אותו על בזיון בית המשפט, אך סביר להניח שהוא יתעלם גם מזה. בכל חלק של התרחיש הזה, אנו מצויים במצב בו הממשלה והעומד בראשה מאבדים את הלגיטימיות הציבורית שלהם, ומעמידים בספק את סמכותם המוסרית לאכוף על הציבור את החלטותיהם ואת החוק. נתניהו יכול לציית לפסק הדין (כמובן עם ביקורת משתלחת על השופטים – שלו, של מקורביו, אולי של בני ביתו) ואז לחכות להעברת הרפורמה של לוין שתבטל את עילת הסבירות. זה אומר, שהכנסת תתבקש לאשר – שוב, בצורה חסרת תקדים – חוק שיבטל בצורה רטרואקטיבית פסיקה פרסונלית של בית המשפט העליון. היו שינויים בחקיקה אשר חלו למפרע, אבל בודדים מאוד, בצורה רוחבית וכדי להקל על הציבור (למשל: הרפורמה בעבירות ההמתה, אשר אפשרה להקל בעונש בתיקים תלויים ועומדים). גם מהלך שכזה יעמיד בספק את הלגיטימיות של הממשלה, אשר לא רק שתחתור תחת עצמאות בתי המשפט – שבלעדיה אין דמוקרטיה – אלא שאף תעשה זאת כדי לאפשר לעבריין מורשע ספציפי לקבל בה תפקידים בכירים. עד שזה יקרה, נתניהו יכול למנות בינתיים את דרעי לראש הממשלה החליפי – שכן החוק אינו אומר דבר על כשירותו של עבריין לתפקיד זה. מובן שמהלך שכזה יגרור עוד עתירות, לצד היותו יריקה עסיסית במיוחד בפרצופם של השכל הישר, המינהל התקין ואמון הציבור. בכל מקרה, פסק דין דרעי הוא רק הקדימון למלחמה הגדולה בעולם – על ההפיכה המשטרית המתחפשת לרפורמה משפטית. אין ספק שגם החוקים הללו יגיעו לפתחו של בג"ץ, אשר יהיה חייב להתמודד עם סוגיות משפטיות וציבוריות שלא נראו ב-75 שנותיה של המדינה. ובסוף-בסוף, בהנחה שלא יהיה מנוס מפסילת החוקים הללו, הכל יתנקז לשאלה אחת ויחידה: האם הממשלה ה-37 תציית לפסקי דין. התשובה כלל אינה מובנת מאליה.