אסתר נולדה ב-1956. בתעודת הלידה שלה לא הייתה כתובה אזרחות. הסיבה בלתי נתפסת: השלטון במדינה החליט שיהודי לוב פשוט לא זכאים לאזרחות. למעשה, לא ניתנו להם זכויות אזרחיות כלל. כשאסתר הייתה בת שנתיים נקבע בחוקי המדינה כי יש לפרק את הקהילה היהודית, אך הקהילה האמיצה הזאת סירבה לוותר והמשיכה לשמור על צביונה. כשאסתר הייתה בת 11 פרצה מלחמת ששת הימים. יום שמחתם של אזרחי ישראל היה גם יום אסונם של יהודי לוב. במהלך המלחמה המון מוסלמי זועם פגע קשות בקהילה היהודית הקטנה. משפחתה של אסתר רעייתי הייתה במצור בן חודש ימים. היא עצמה ראתה במו עיניה איך לוקחים שתי משפחות יהודיות מביתן, משפחות שזמן קצר לאחר מכן הוצאו להורג. את האימה שהייתה בעיניהם של בני המשפחה האלה תישא עימה אסתר רעייתי עד היום האחרון. זמן קצר לאחר שוך הפרעות משפחתה ברחה לאיטליה חסרת כול. משם הצליחה להגשים חלום ולעלות, בסיוע הסוכנות היהודית, למדינת ישראל.

המשפחה השנייה, כאמור, ראשיתה בבגדד שבעירק, משפחה מרכזית ומשגשגת בקהילה יהודית ענפה. שניים מילדי המשפחה הזאת, ראובן ונוריה, היו קרובי משפחה. שנה לפני לידתם השתנתה עירק מן היסוד. לראשונה במדינה נבחרה הנהגה פרו-נאצית, שזכתה לתמיכה מהמופתי חאג' אמין אל-חוסייני, הנהגה שסימנה את הקהילה היהודית כאויב. נוריה וראובן היו רק בני שש ושבע כשהתעוררו ליום השחור בתולדות יהדות בבל. בערב חג השבועות של שנת 1941 פרצו המוני מוסלמים לשכונות היהודיות, מצוידים בסכינים ובגרזנים, במקלות ובנשק חם, אך בעיקר חדורים בשנאה יוקדת. הם ריסקו כל דלת שסומנה כבית של יהודים, רצחו באכזריות כ-200 אנשים, פצעו אלפים, העלו באש בתים וחנויות ובזזו רכוש רב. נוריה וראובן ושאר בני המשפחה התחבאו בדממה בבתיהם. הם שרדו בדרך נס את הפוגרום הנורא שכונה "הפרהוד" - מונח שכל אדם בישראל צריך להכיר. עשר שנים לאחר מכן הצליחו השניים לעלות ארצה עם בני משפחתם והשאירו את כל רכושם מאחור. הם התחתנו והקימו את ביתם בשכונת התקווה שבתל אביב. שם, ממש ליד המגרש של קבוצת הכדורגל בני יהודה, זכיתי להיוולד ולגדול, כשאנו חמש נפשות בחדר.

אני מביט בקהל ונמצא כאן ביום המרגש הזה, ואני מאושר למצוא את שתי הנשים המופלאות שעליהן דיברתי, אימא ואסתר, ואת אבא. הן נמצאות פה, רעייתי היקרה אסתר, השותפה הטובה ביותר שיכולתי לאחל לעצמי במסע חיי, ולצידה אימי האהובה נוריה, תיבדל לחיים טובים וארוכים, הילדה בת השש מבגדד, שהתבצרה מבוהלת עם משפחתה מאימת הבריונים שתקפו את הקהילה שלה, ולצידה הנערה מטריפולי בת ה-11, שראתה במו עיניה איך לוקחים משפחות מביתן לקראת הוצאתן להורג. אני מביט בכן, שתי הנשים המופלאות של חיי, ובאבא, אבי, שנמצא פה מולי, אבי היקר ראובן בן ה-89, שיושב כאן לצידכן. הוא עשה כל מאמץ להגיע לפה. אתם הנציגים המובהקים ביותר למהפך שעבר על עם ישראל בדורות האחרונים - עם שקם מן האפר, שבניו ובנותיו התחילו מאפס, מותירים מאחור עולם שלם שהיה ואיננו. הם שרדו את הפוגרומים, עברו את תלאות העלייה, את מחנות העולים והמעברות, את האוהלים והפחונים שלהטו בקיץ וקפאו בחורף. הם צמחו בתנאים קשים ביותר, אך מעולם לא באו בטענות לאיש, לא התלוננו על קיפוח, לא דיברו על ימין או על שמאל, על מרכז או פריפריה, כי עבורם הייתה זו כל הזמן ישראל אחת. ישראל אחת.

אימא ואבא, אני יודע כמה גדולה ההתרגשות שחשתם במעמד ההשבעה כשאחד מבנכם הפך לחבר בפרלמנט של המדינה שעליה חלמתם. הגאווה שאני מקווה שהענקתי לכם היא המעט שביכולתי לעשות כדי לומר לכם תודה. תודה על המסעות הארוכים שעברתם. תודה על ההקרבה. תודה על החינוך והערכים שהענקתם לאחיי ולי. תודה על הנדיבות והאנושיות, על הנתינה האין-סופית. תודה על שחינכתם אותי לאהבת עם ישראל וארץ ישראל. במעמד הזה חשוב לי שתדעו: אני כאן בשמכם, אני כאן בזכותכם. אני גאה על הזכות להיות הבן שלכם. (אומר בערבית ומתרגם:) אימא ואבא, בלעדיכם לא הייתי פה. אוהב אתכם מאוד. ינצור אתכם אלוהים. תהיו בריאים. תבורכו. כנסת נכבדה, במסכת אבות נאמר: "דע מאין באת ולאן אתה הולך" ובפני מי אתה עתיד לתת דין וחשבון. התחנות השונות שמהן באתי מסמנות לי את הדרך שבה אני מבקש ללכת גם בתפקידי כחבר כנסת. אני רואה בעצמי כנציג של יהדות בבל וגם של יהדות לוב, יהדות מפוארת שהביאה איתה אוצרות של ממש - את התלמוד הבבלי, תרבות ומסורת בת אלפיים שנה, ואת נוסחי התפילות, את המוזיקה ואת המנגינות והריחות והטעמים, והרשימה עוד ארוכה. אני מתחייב לפעול למען טיפוח וחיזוק המורשת של יהדות המזרח. בשם המחויבות הזאת, הגעתי אפילו עד מאסטר שף, ואני מתכוון להמשיך בדרך הזאת גם בתפקידי כחבר הכנסת. ואם מדברים על מאין באת, חשוב להזכיר גם היום - אני באתי מנתניה. אני עומד מולכם כמי שניתנה לו זכות שאין שנייה לה לפעול במשך שנים ארוכות למען תושבי העיר המדהימה הזאת. וזה המקום להודות לשותפתי היקרה, ראש העירייה הגב' מרים פיירברג-איכר, אשת חזון יוצאת דופן; עיר במשבר שהיא לקחה אותה והובילה אותה להישגים פורצי דרך. אני משוכנע שאת ההישגים המדהימים שהגענו אליהם בנתניה ניתן וצריך לשחזר בערים נוספות במדינת ישראל כולה.

בהקשר הזה צריך לומר שאני נמצא כאן כנציגם של מנהיגי השלטון המקומי. בתפקידיי כמנכ"ל העירייה, כמנכ"ל החברה לפיתוח נתניה וכסגן וממלא-מקום ראש עיריית נתניה, ראיתי את האיכות האנושית המדהימה שצומחת ברשויות המקומיות. הציבור לא תמיד מבין את גודל האחריות שניצבת על הכתפיים של ראשי הערים, סגניהם וחברי מועצת העיר. בפועל, האנשים האלה מנהלים מדינות קטנות. האחריות שניצבת על כתפיהם אדירה, והיא נוגעת לכל תחומי החיים: חינוך, רווחה, ביטחון, בנייה, תשתיות, מים וביוב, בריאות, תחבורה, תעסוקה ועוד. אם יורשה לי להעיד, כמי שבא מהשלטון המקומי, ראשי הרשויות מתמודדים עם האחריות הזו בצורה הראויה לכל שבח. אעשה הכל כדי לפעול ולחזק את השלטון המקומי לטובת כל אזרחי מדינת ישראל. מכובדיי, למשכן הזה אני מביא עימי את שנות ניסיוני הרבות כמהנדס מכונות וכמנכ"ל במגזר העסקי וכמי שהוביל מסעות ייעול ושיקום של חברות כמו בתי יציקה וולקן, רפאל תעשיות מגופים וישראל מנדלסון, ובכוונתי לפעול ולחזק את התעשיה הישראלית. אני מביא לפעילות הפרלמנטרית שלי גם את התובנות והזיכרונות מהמאבקים החברתיים שזכיתי לקדם בשנותיי כיושב-ראש אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב. יחד עם צעירים נלהבים, שחלקכם מכירים אותם, כמו צחי הנגבי, ישראל כ"ץ וסילבן שלום, נאבקנו על הזכות של כל סטודנט לזכות בתנאים הדרושים לו כדי להצליח בתקופת לימודיו. זאת המחויבות שלנו גם כלפי צעירים כיום, כפי שאמר מורנו ורבנו זאב ז'בוטינסקי: חלוץ איננו חי למען עצמו אלא למען אלה שיבואו אחריו.

וכיום אנו נדרשים לחשוב על הבאים אחרינו, להיות למענם ולמען עתידנו קצת יותר חלוצים. הציבור כולו תובע מאיתנו לגייס פתרונות ויוזמות שיקלו על יוקר המחיה. לכן, לצד תפקידי כיושב-ראש ועדת זכויות הילד וכחבר בוועדה למעמד האישה, אני גאה על כך שארתום את הידע והניסיון הרב שצברתי גם בוועדות הכנסת שאני חבר בהן, ובהן ועדת הכספים וועדת הכלכלה. אני מתחייב לעשות את כל הדרוש והאפשרי ומעבר לכך כדי להסיר חסמים וליצור מנועי צמיחה חדשים שיביאו להקלות ביוקר המחיה. זו המחויבות האישית שלי כחבר כנסת וגם כסבא ואבא שמבקש להשאיר לילדיו ולנכדיו שנמצאים פה מקום שאפשר יהיה לצמוח בו בביטחון ובכבוד. ואני רוצה להדגיש - צריך לומר באופן מפורש: עד שלא נקל עבור כל שכבות האוכלוסייה את תחושת החנק הכלכלי, איש מאיתנו לא יוכל לנשום לרווחה. כנסת נכבדה, בשבועות האחרונים עמדו כאן על הדוכן המכובד מספר רב של חברי כנסת חדשים. נדמה לי שזכיתי בתואר קטן שאני נושא אותו בגאווה: מבין כל חברי הכנסת החדשים, מסתבר שאני המבוגר ביותר. בעוד חודש אחגוג יום הולדת 68. לא הרבה אנשים זוכים במקום עבודה חדש ומלהיב בכנסת בגיל כזה, והלוואי שבעשייה שלי כחבר כנסת אוכיח לכל בני דורי ולכל אזרחי ישראל שאף פעם לא מאוחר להתחיל לצאת לדרך חדשה. ועוד תפילה אישית שעימה אסיים: אני מקווה בכל ליבי שאצליח לסייע בחיזוק האמון של הציבור בנבחריו ובחיזוק השלום בינינו ובין שכנינו והסולידריות בתוכנו, ופה אני מתכוון לחברי הכנסת מכל המפלגות ולאזרחים מכל הדתות, מכל מוצא ומכל חלקי העם והארץ. אני פוגש מדי יום אזרחים מודאגים, ומכולם אני שומע דבר דומה: השיח הנוכחי, שמגיע מכל הצדדים, פוצע אותנו. הכאב הזה אותנטי, המילים שלהם כנות. חשוב להקשיב, חשוב לשמוע. עלינו להזכיר לעצמנו: תהיה המחלוקת אשר תהיה, אנחנו לא במלחמה, ובטח לא במלחמת אחים, ואסור שחלילה נגיע לשם. זוהי השעה לעצור את נזקי הפילוג שמאיימים לקרוע אותנו ולחזק את הסולידריות והשלום בתוכנו. אני יודע שעלולים לחשוד בי בנאיביות כשאני מדבר על שלום וסולידריות בתקופה כל כך סוערת, אבל אני לא נאיבי. אני כן אדם מאמין בכל ליבי. הייתי כזה מגיל חמש, מהיום שבו הלכתי לראשונה לבית הכנסת עם סבי רחמים, עליו השלום. אני מאמין בכל הערכים של תורת ישראל, ואני מאמין לא פחות בכוח האנושי של עם ישראל.

בתפקידיי השונים שיתפתי פעולה עם כלל האוכלוסיות, מימין ומשמאל, יהודים וערבים, דתיים וחילונים, צברים ועולים חדשים. יצרתי שיח פורה בהסכמה רחבה בין אנשים שמעולם לא ישבו יחד באותו חדר, והשיח הזה שינה מציאות והוביל להישגים. אני אומר לכם בביטחון: הדבר בנפשנו. אפשר וצריך לשנות את השיח. דווקא בשעה המורכבת שאנחנו מצויים בה ראוי שניזכר בתלאות שעברנו כעם, במסעות רצופי המכשולים שעברו האימהות והאבות שלנו רק כדי שאנחנו נזכה לחיות כאן במדינת ישראל כעם חופשי בארצו. התפקיד שלנו הוא לבנות עבור ילדינו חברה שתהיה ראויה להקרבה של הורינו. זו המחויבות של כל יושבי הבית הזה. זו גם המחויבות שלי כלפיכם, אימא ואבא שלי; זו גם המחויבות שלי לכל אחד ואחת מהמשפחה המדהימה שלי שנמצאת כאן, ואני מבקש להודות באופן אישי לארבעת נכדיי האהובים, עמרי, רן, זיו ותומר אלי, שנקרא על שמי, שזיכו אותי בתואר סבא אלי, התואר הכי חשוב לי; לילדיי המופלאים, שאני כל כך גאה בהם, נירית, מהנדסת ביוטכנולוגיה, אבירן, רואה חשבון, ואור, מהנדס מכונות וקצין מצטיין בצבא; וכמובן תודה מיוחדת לך, אשתי היקרה אסתר, על לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה. אין מילים אשר יכילו את עומק התודה והאהבה שאני רוחש לך ולמשפחה שזכינו לבנות יחד. בהזדמנות זו אני רוצה להודות לכל חבריי שתמכו בי בדרכי לתפקיד החשוב הזה על העצות הטובות, על העזרה והתמיכה הבלתי-מתפשרת. אני מעריך זאת מאוד. מי ייתן ויחד עם כל חברי הבית הזה נפעל למען התגשמות הכתוב בספר תהלים: "ויהי נעם ה' אלוהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו". זוהי תפילתי. כולי תקווה ואמונה שנהפוך אותה יחד למציאות. תודה רבה. תודה רבה לכולכם.