שקלתי אם לקרוא לטור "קציני הסבירות של בית המשפט העליון" או אולי לקרוא בשם מתאים יותר "סוכני הסבירות של בית המשפט העליון" ובימים של רצון שלי להרגיע בחרתי דווקא בכותרת המתונה יותר.
בואו נלך כמה שנים לאחור. בשנת 1985 קבע אהרן ברק בפסק דין (בג"ץ כ"ך נגד יו"ר הכנסת)
"סמכות הפירוש של החוק עבור הרשות המבצעת נתונה ליועץ המשפטי לממשלה ופירושו שלו מחייב אותה פנימה". כ-8 שנים לאחר מכן, ב-1993 בפרשת פנחסי, קבע ברק
"היועץ המשפטי לממשלה הוא הפרשן המוסמך של הדין כלפי הרשות המבצעת".
חלפו למעלה מ-20 שנה וב-2018 קבע היועץ המשפטי לממשלה הד"ר מנדלבליט (בנאום בוועידת גלובס בירושלים)
"פעולה בניגוד לחוות דעת של יועץ משפטי הקובעת מניעה משפטית, היא פעולה בניגוד לחוק. שלטון החוק במדינה דמוקרטית איננו נתון לבחירה. החובה לפעול לפי החוק חלה על האזרח ועל רשויות המדינה, על הממשלה ועל הכנסת. כוחו המחייב של הייעוץ המשפטי לממשלה הוא חלק מהחוסן הלאומי של מדינת ישראל". האם יש הבדל בין האמירות לעיל? לכאורה אין אך למעשה יש הבדל ענק.
ההבדל בין הדין לבין החוק
באמירה הראשונה מ-1985 בבג"ץ כ"ך התייחס ברק לסמכות היועמ"ש לפרשנות
החוק, ואילו באמירה השנייה מ-1993, התייחס ברק במילים דומות אך לפרשנות
הדין. ומה ההבדל בין הדין לבין החוק? ובכן אחד ההבדלים העיקריים הוא שהדין (בניגוד לחוק) כולל גם את פסיקותיו המחייבות של בית המשפט.
בשנת 1985 הייתה עדיין הלימה גבוהה בין הדין ובין החוק, בתי המשפט פסקו על-פי החוק ולא על-פי כל מיני המצאות שהמציאו השופטים לעצמם ולנו. ככל שהתקדמו השנים, עם התבססות החקיקה השיפוטית, הן בעקבת הנחלת עילת הסבירות, והן עקב הפרשנות מרחיקת הלכת שנתן בית המשפט לחוקי היסוד, התרחק הדין מן החוק, הדין חצה את גבולות החוק. מאז הפכו היועצים המשפטיים לקציני סבירות, או סוכני סבירות, הם יקבעו לבכירי הרשות המבצעת מה סביר ומה לא סביר מה ראוי ומה לא ראוי, מבלי שיהיו צריכים להראות כלל מה בהחלטה חוצה את גדרי החוק.
לא רק הרשות המבצעת אלא גם הרשות המחוקקת
האם האמירה השלישית מרחיבה עוד יותר את הכאוס? ודאי, בראש ובראשונה היא קובעת שחוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה מחייבות גם את הכנסת, ואילו ב-1985 וב-1993 ההתייחסות הייתה לרשות המבצעת בלבד, שנית נקבע באמירתו בחוסר סמכות של היועמ"ש לממשלה כי פעולה נגד חוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה היא פעולה בניגוד לחוק, ותמהני בניגוד לאיזה חוק מדובר, ועל מה בכלל מבסס מנדלבליט את דבריו.
השתלטות של הרשות השופטת על שתי הרשויות האחרות
היפרדות הדרגתית מהחוק, מינוי סוכנים מטעם הרשות השופטת בכל אחד ואחד מהמשרדים והאגפים, בכל אחת מהרשויות, עם סמכויות-על הגוברות על סמכויות הנבחרים וממונים לשלוט מתוקף בחירתם ותפקידם, הורידה אותנו מהפסים. ההגדרות האומרות שלא רק יש להתחשב ביעוץ המשפטי, אלא אף חובה לקבל את עמדתו, ומי שלא פועל על פיה הוא עבריין, כאשר מה שמחייב את היועץ המשפטי הוא לא החוק, אלא המצאות של שופטים על סבירות וחוקה שלא קיימת, הפכו את המינהל הציבורי בישראל למינהל עצלן, נרפה, כושל. אין טעם לעבוד אין טעם ליזום כי ממילא יבוא איזה יועץ משפטי בדרך, יקום על צד שמאל, יגיע עצבני למשרד ויסכל את הפעולה. "לא סביר" הוא יגיד.
אלוהים העניק בסיני לבתי המשפט את התבונה הסבירותית הנאורה, בג"ץ מזרים באופן ישיר את דם הסבירות לעורקי סוכניו הרבים הפזורים ברשויות המינהל כחול אשר על שפת הים, יקפצו הנבחרים, יקפצו הבוחרים, יקפצו כולם אני המחליט. אני בעל הבית, אני האדם הסביר והנאור מחליט עבור כולם.
על בית המשפט לצאת מהווריד של שתי הרשויות השלטון האחרות
בית המשפט חוזר ואומר
"אני לא מתערב בשלבי הבישול אלא רק כאשר התבשיל יוצא מן התנור", אך הוא מטעה אותנו. בית המשפט אומנם לא מתערב במישרין, אך הוא מפעיל אלפי סוכנים בכל הרשויות, על-מנת להכתיב את הפרשנות המשפטית ההזויה שלו כפי שהתקבלה לאורך השנים.
אסור שהמצב הזה יימשך. איך לתקן זאת איני יודע במדויק, אני בטוח שחובה לתקן בהדרגה ובהסכמה רחבה. מדוע בהדרגה? על-מנת שלא ליצור זעזועים וואקום אשר עלולים להרע את המצב במקום לתקנו. ומדוע בהסכמה? בהסכמה כי ברור שהגענו אל עברי פי פחת, ועם כל מי שהמדינה חשובה לו, שהם רבים וטובים בכל הרשויות, ניתן ללא שמץ שמצו של ספק להגיע להסכמה.