3. החוקרים לא קנו את ההסברים הללו. נתניהו לא ממש ענה לשאלות מהותיות: מדוע קיבל חוות דעת מעורכי דינו הפרטיים ולא מהיועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה? מדוע הדברים נאמרו (לשיטתו-הוא) בעל-פה ולא ניתנו בכתב (כפי שמחייבת הפסיקה לצורך טענת הסתמכות)? הם ציטטו את יעקב וינרוט המנוח, שהעיד שלא ידע שמילצ'ן שותף בערוץ 10, ואם היה יודע – היה אומר שקבלת מתנות ממנו היא "מאוד מאוד בעייתית"; נתניהו טען ש"כולם ידעו" על כך. את אותו טיעון העלה נתניהו בתשובה לאחת השאלות המרכזיות ביותר: מדוע לא דיווח על קשריו עם מילצ'ן בהליכי ניגוד העניינים שלו? לא למבקר המדינה, וגם לא כאשר קשריו הפחות-הדוקים עם שאול אלוביץ חייבו אותו להיפרד מתיק התקשורת, וגם לא ליועץ המשפטי של משרד האוצר שטיפל בערוץ 10. התשובה הייתה ש"כולם ידעו" שהם חברים – תשובה לא מספקת במישור המשפטי. במידה רבה זוהי ליבת התיק, שכן נתניהו מואשם בו במרמה והפרת אמונים ולא בקבלת שוחד, עבירה שמשמעותה המרכזית היא פעילות בניגוד עניינים. נתניהו טען שלא עשה דבר בכובעו השלטוני לטובת חבריו; אם התביעה תוכיח שהוא כן פעל, מצבו המשפטי יהיה בכי רע, שכן הוא עצמו דיבר כאמור על חברות הדוקה מאוד. 4. התמלילים מגלים גם טפח מעדותו של מילצ'ן. הקטע החשוב ביותר התייחס למניעיו בהענקת הסיגרים והשמפניות. נתניהו הציג זאת כתמיכה חברית לנוכח החיים הקשים (כך בלשונו) שלו ושל רעייתו: הוא עמל יומם ולילה לטובת המדינה, היא מסייעת למשפחות שכולות וילדים חולי סרטן, ובתמורה הם מקבלים הכפשות תקשורתיות וחקירות מוזמנות. לפי גרסה זו, מילצ'ן רצה לסייע כמיטב יכולתו והעניק להם קצת הנאות וחיים טובים. מילצ'ן נשמע אחרת לגמרי. בקטע שציטטו החוקרים, הוא דיבר על כך שבני הזוג דרשו מתנות אלו, שהדרישות היו מתוך נהנתנות והן הגעילו אותו. איזו מין חברות זאת – שאל רטורית – בה צד אחד מבהיר בדיוק אלו מתנות הוא רוצה? נתניהו הגיב בתדהמה ואמר שאינו מאמין שמילצ'ן אמר זאת או התכוון לכך. אמירות אלו – ושוב, בזהירות המתבקשת, כי יש לראות את העדות במלואה והאם הדברים נאמרו כאשר מילצ'ן עצמו נחקר באזהרה – יוצרות לנתניהו בעיה לא פשוטה. הן גם מסייעות להסביר מדוע תועמלנים של נתניהו מכפישים בחודשים האחרונים את "החבר כאח לי" כפי שהגדיר אותו נתניהו.

5. בתיק 2000 היו לנתניהו לא מעט גרסאות בסוגיות המרכזיות. מדוע שוחח עם נוני מוזס במקביל להליכי החקיקה של חוק ישראל היום (סוף 2014 ותחילת 2015)? לשיטת התביעה, נתניהו למעשה ביקש שוחד: סיקור מתון יותר בידיעות אחרונות תמורת גרסה מרוככת של החוק להגבלת העיתון המקורב אליו. גם כאן מיוחסת לו עבירה של מרמה והפרת אמונים, בשל עצם השיח שלשיטת המדינה היווה ניגוד עניינים חמור (מוזס מואשם בהצעת שוחד). נתניהו טען לכל אורך הדרך, שהוליך שולל ואף הונה את מוזס בשיחותיהם – כשם שהוא מעריך שגם מוזס לא ניהל אותן בכנות. נתניהו העמיד פנים שיתערב בנושא ישראל היום ומוזס העמיד פנים שיתערב בסיקור בידיעות. מה שהשתנה בגרסתו היה המניע האמיתי שלו לשיחות. הוא דיבר על רצונו למשוך זמן עד הבחירות ב-2015, בתקווה שאחריהן יקבור את החוק. לאחר מכן אמר שרצה למנוע פרסומים מכפישים על בניו. מניע נוסף היה לחשוף את פרצופו האמיתי של מוזס – ומניע זה התפצל לשניים: הרתעתו של מוזס ערב הבחירות (לא ברור כיצד בדיוק, ההקלטות היו סוד כמוס) ונשק כלפיו אם נתניהו יפסיד בבחירות והוא ינסה לקדם את חוק ישראל היום (מה שעלול להישמע כתוכנית סחטנית). בחקירה האחרונה התמקד נתניהו במניע הראשון, הכחיש במשתמע את ההגנה על משפחתו ורק כאשר החוקרים הזכירו שאמר זאת – חזר עליו. סתירות נוספות היו לגבי עצם ההקלטות. נתניהו הכחיש את קיומן ולשיטתו נזכר בכך רק כאשר החוקרים הבהירו לו שהן בידיהם. בהתחשב בכך שלשיטתו להקלטות קדמו התייעצויות והכנות מדוקדקות, לפלא היה כיצד שכח. ההסבר של נתניהו: מבחינתו הסיפור נגמר כאשר לאחר בחירות 2015 קבר את נושא חוק ישראל היום, ולכן שנתיים מאוחר יותר הפרטים נמחקו מזכרונו. 6. החקירות בתיק 2000 חשפו בצורה ברורה ביותר את עומק רגשותיו השליליים של נתניהו כלפי מוזס; יש שיאמרו: האובססיה ואף הפרנויה שלו. מוזס עמד מאחורי המוני פרסומים נגד בני הזוג נתניהו וילדיהם. מוזס יצר את פרשת עמדי ב-1999. מוזס פועל במחשכים, בשיטות של סחיטה ושוחד. מוזס אוסף מידע באמצעים כמו-משטרתיים, מפליל חפים מפשע ושולח אותם לכלא. למוזס יש קשרים במשטרה ובפרקליטות. מוזס השתלט על הכנסת, על הקואליציה ועל הממשלה בסוף 2014. מוזס שלט בראשי ממשלה קודמים. אדם אחד ויחיד העז להתנגד לנוני מוזס והוא משלם את המחיר: בנימין נתניהו. ומדוע כל זה? לא לגמרי ברור. אולי משום שנתניהו רצה לשבור את המונופול של ידיעות אחרונות, אם כי הדבר לא נאמר במפורש. לגבי אמצעי תקשורת אחרים טען נתניהו, כי הם עוינים את עמדותיו הפוליטיות. לגבי מוזס הוא לא נתן הסבר כזה. כאשר החוקרים שאלו אותו פעם מהם מניעיו של מוזס, הוא השיב שצריך לשאול את מוזס עצמו, ואז הוסיף משהו מסתורי על "מטען גנטי והרצחת וגם ירשת".

7. קו משותף אחד לתיקי 1000 ו-2000 בלט בחקירותיו של נתניהו: עומק המעורבות שלו בענף התקשורת. הוא חזר אין-ספור פעמים על כך שהתקשורת בישראל חד-ממדית, ריכוזית, שמאלנית ואפילו אולטרה-שמאלנית ושהוא שם לו למטרה לגוון אותה ולהרחיב את התחרות בה. יש לא מעט מן האמת בטענת הבסיס של נתניהו, במיוחד בעשור שעבר, והמטרה שהציג היא בהחלט ראויה. כדי להשיג אותה, בחש נתניהו ללא הרף בתקשורת – כפי שהוא עצמו אמר שוב ושוב. הוא ניסה לשכנע את מילצ'ן, פאקר, לארי אליסון וקבוצת אקסל שפרינגר להיכנס לתחום – לקנות את ידיעות אחרונות, להקים אמצעי תקשורת חדשים. הוא הציע לפאקר ולאחרים לרכוש את וואלה מידי אלוביץ, עוד מקורב אליו. כאשר אילן שילוח ("אולטרה-שמאלני") עמד לקנות את ערוץ 10, נתניהו הביא את לן בלווטניק שירכוש אותו. הוא ניסה להכניס את מילצ'ן לשותפות בחברת רשת, זכיינית ערוץ 2. במקביל, נתניהו "קפץ מהצוק" (כלשונו) כדי לבלום את חוק ישראל היום: הוא פירק את הממשלה והלך לבחירות. רק בחקירתו האחרונה אמר שעשה זאת משום שלנוכח השתלטותו של מוזס על ממשלתו ועל הכנסת, מנהיגותו ויכולתו לתפקד היו בסכנה מוחשית. לפני כן הרושם היה שנתניהו מוכן להתאבד פוליטית לטובת עיתונו של שלדון אדלסון. הוא כינה את המאבק על החוק "קרב חיי" – לא פחות, וזה מצד מי שהזהיר שהגרעין האירני מאיים על קיומה של ישראל. אגב: נתניהו טען שכמעט לא הייתה לו השפעה על העיתון ובעליו, שכן אפילו נשיא ארה"ב לא היה מסוגל להשפיע על אדלסון. התערבות כה נרחבת וכה בוטה של ראש ממשלה בענף התקשורת איננה אמורה להתרחש במדינה דמוקרטית, ויש בה לכל הפחות כדי להותיר טעם רע מאוד במישור הציבורי. החוקרים הטיחו בנתניהו שהוא היה בניגוד עניינים כאשר טיפל בסוגיות תקשורת שנגעו למי שסיפקו לו שמפניות וסיגרים לרוב. הוא דחה את הטענה, באומרו שלא הפעיל שום סמכות שלטונית. בהקשר זה, הייתה לו האמירה אולי המדהימה ביותר ב-1,000 עמודי התמלילים: הוא הוביל את בלווטניק לרכישת ערוץ 10 לא כראש הממשלה אלא כאזרח. החוקרים לא האמינו למשמע אוזניהם: בלווטניק לא ידע שאתה ראש הממשלה?! נתניהו נסוג מעט: לא פעלתי כראש הממשלה. האם הוא בעצמו האמין למוצא פיו?