מה זה אומר? ראשית, רוטמן מצהיר בגלוי שמדובר בבחירת שופטים בידי הקואליציה. זה הדבר הברור היחיד; תמיכת אופוזיציה/שופטים היא בגדר של "נראה, אולי". אין שום העמדת פנים, שום ניסוח מפותל, שום דיבור על משילות, שום כלום. הקואליציה תבחר שופטים, נקודה. אין יותר פוליטיזציה מזה. שיהיה ברור: זה פסול בתכלית בלי שום קשר לזהותה הפוליטית של הקואליציה. תהיו בטוחים שגם אם האופוזיציה של היום תהיה הקואליציה של מחר, היא תדבק באותו מתווה. פוליטיקאים לא מוותרים על כוח, המחנה האחר תמיד יטען שהוא צריך "לאזן" את המחנה הקודם, וראשי האופוזיציה דהיום הם ממש לא האנשים הכי דמוקרטיים בסביבה (ראו את שליטתם המוחלטת במפלגותיהם). שנית, הקואליציה תוכל לתזמן בחירות כדי לשמור לעצמה את בחירת השופטים גם כאשר יגיע הזמן לבחירה מוסכמת. לא מאמינים שעל זה יפילו ממשלה? בנימין נתניהו הפיל ממשלה על חוק ישראל היום, אביגדור ליברמן הפיל ממשלה על גיוס החרדים. מאחר שמדובר בנושא ליבה של קואליציית הרודנות הנוכחית, איש לא יתפלא אם על זה היא תלך לבחירות – מתוך הנחת ההיבריס (העומדת ביסוד כל פעולותיה לדיכוי האופוזיציה והמיעוט) לפיה שלטונה מובטח לנצח. שלישית, שופטים עלולים להחליט לפרוש מוקדם יותר כדי להבטיח מי ימנה את מחליפיהם. זה המצב בארה"ב (שם הכהונה בבית המשפט העליון אינה מוגבלת בזמן או בגיל), וזה בדיוק מה שיכול לקרות כאן. שופט התומך בממשלה המכהנת יוכל לפרוש כך שמחליפו יהיה אחד משני המינויים הבלעדיים שלה. שופט המתנגד לממשלה המכהנת יפרוש כאשר המינוי הוא בהסכמת האופוזיציה או השופטים. וכך הפוליטיזציה תימשך עמוק לתוך כהונת השופטים. רביעית, וזה החשוב ביותר: בואו נבדוק את התאריכים של פרישת 15 השופטים הנוכחיים. קצת מייגע, אבל ראוי שכל הנתונים ייפרסו כאן. לוח הזמנים הוא כזה: נובמבר 2023 – אסתר חיות וענת ברון. אוקטובר 2024 – עוזי פוגלמן. ספטמבר 2025 – יוסף אלרון. אוקטובר 2027 – אלכס שטיין. פברואר 2028 – חאלד כבוב. אוקטובר 2028 – יצחק עמית. מאי 2029 – דוד מינץ. ספטמבר 2029 – יעל וילנר. ספטמבר 2031 – יחיאל כשר. ינואר 2032 – נעם סולברג. אוקטובר 2032 – רות רונן. ינואר 2035 – דפנה ברק-ארז. אוקטובר 2029 – עופר גרוסקופף. כמובן איננו יודעים מי ימונה מתי ולכמה זמן, ולכן נסתפק בבחינת המצב הנוכחי. נניח שהכנסת הנוכחית, בניגוד לכל קודמותיה בעשורים האחרונים, תכהן ארבע שנים. זה אומר שהקואליציה הקיימת תמנה ארבעה שופטים – כולל את נשיא בית המשפט העליון. אם גם הכנסות הבאות יכהנו ארבע שנים, הקואליציות בהן ימנו עוד שישה שופטים. בסך-הכל: שמונה מינויים פוליטיים. בהנחה הסבירה שכל כנסת תכהן רק שלוש שנים (הממוצע לאורך שנות המדינה), הקואליציות הבאות ימנו עוד שמונה שופטים, דהיינו עשרה מינויים פוליטיים. כל זה – בהנחה שבאמת יינתן משקל לאופוזיציה או לשופטים בבחירת השופט השלישי והלאה בכל קדנציה, ושלא יהיו פרישות מוקדמות מהסיבה שצוינה קודם, וכאמור – בלי שנדע כמה זמן יכהנו השופטים החדשים. אם נלך על הממוצע, אזי בכל שלוש שנים פורשים שלושה שופטים – מה שאומר שכל קואליציה תמנה בלעדית לפחות שני שופטים. עבודה בעיניים מספר שתיים.

נעיף לרגע מבט על ההצעה בנוגע לבחירת יתר השופטים. שם, אומר רוטמן, לא יכהנו בוועדה שלושה שופטים של בית המשפט העליון, אלא אחד מהעליון, נשיא של בית משפט מחוזי ונשיא של בית משפט שלום. לא ברור כמה חברים בסך-הכל יהיו בוועדה ומי ימנה את נציגי השופטים. מה שכן ברור הוא, שיהיה רוב לקואליציה. תראו איזה רעיון עיוועים זה. נשיאים של בתי משפט בערכאות הדיוניות יצטרכו לנהל מו"מ עם פוליטיקאים. הם גם יחליטו מי מעמיתיהם יקודם ולאן. ואת זה מקדמים מי שיוצאים בשצף קצף נגד "שיטת חבר מביא חבר". האמת פשוטה, כפי שהיא לאורך כל הדרך: המטרה האחת והיחידה היא השתלטות פוליטית על בתי המשפט. עבודה בעיניים מספר שלוש. למעשה, לא רק על בתי המשפט. את ההפיכה המשטרית הזאת יש לראות בהקשר הנרחב: קואליציית הרודנות רוצה להשתלט על כל גוף עצמאי. משטרת ישראל, בנק ישראל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, תאגיד כאן, הספרייה הלאומית. חלק מצליח יותר, חלק מצליח פחות, חלק עוד בהתהוות. אבל המגמה ברורה: אין כאן משילות אלא רודנות. עבודה בעיניים מספר ארבע. חשוב ביותר לזכור, שקואליציית הרודנות אינה מוותרת על יתר חלקי תוכנית ההשתלטות על מערכת המשפט, אלא רק דוחה אותם בכמה שבועות. ויש חוקים לרמיסת שלטון החוק שהיא ממשיכה לקדם במלוא הקצב. החוק שיאפשר לעבריין הסדרתי אריה דרעי להיות שר הפנים, שר הבריאות וחבר הקבינט המדיני-ביטחוני. החוק שיאפשר למיליונר בנימין נתניהו לקבל ללא הגבלה תרומות למימון הגנתו המשפטית. עבודה בעיניים מספר חמש. בינתיים, הגזען הפשיסט איתמר בן-גביר ממשיך לנסות להשתלט על המשטרה ולהפוך אותה לכלי פוליטי. אמש הוא הכריז שיקדם חקיקה שתאפשר לו לתת למשטרה פקודות מבצעיות בזמן אמת. כן, ממש כך. למה? כי בג"ץ קבע אתמול שהדבר אסור עליו, מתוך הנחה שבן-גביר עצמו מסכים שתפקידו של השר הוא לעצב מדיניות ולא לקבוע כיצד בפועל ליישם אותה. בן-גביר, בהיותו הבריון חסר המעצורים שהוא, מיהר להבהיר שזה ממש לא מה שהוא חושב וממש לא מה שהוא מתכוון לעשות. זה אותו בן-גביר אשר בולם שורה של מהלכים חשובים למאבק בפשיעה ובטרור. אותו בן-גביר שמעכב הצעת חוק לאיזוק אלקטרוני לגברים אלימים. אותו בן-גביר שמשעה תוכנית נגד הפשיעה במגזר הערבי בשיתוף הג'וינט, בנימוק שזה ארגון שמאל. אותו בן-גביר שמעכב את יישום הלקחים מכשלי המודיעין במבצע "שומר החומות". כל מה שיזמה הממשלה הקודמת – בן-גביר בולם, עוצר, מבטל. הדבר היחיד שהוא מקדם זה השתלטות פוליטית שלו, עבריין מורשע, על המשטרה. עבודה בעיניים מספר שש. "ורד הוא ורד הוא ורד", קבעה הסופרת האמריקנית גרטרוד שטיין. כמה מאות שנים לפניה אומרת יוליה ב"רומיאו ויוליה" של ויליאם שייקספיר: "מה שנקרא לו שושנה, ריחו יהיה מתוק תחת כל שם אחר". ולענייננו: רודנות היא רודנות היא רודנות. ומה שנקרא לו פוליטיזציה, ריחו יהיה מסריח תחת כל שם אחר.