בעקבות הפוגרומים ברוסיה ב־1882-1881 ("סופות שבנגב"), הקימו סטודנטים יהודים בווינה את הארגון היהודי-לאומי הראשון במערב אירופה, קדימה. על חבריו הראשונים נמנה אבי הפסיכו-אנליזה, זיגמונד פרויד. מטרה מרכזית של הארגון הייתה הגנה עצמית מפני פוגרומים, שעלולים להתפשט גם למרכז אירופה ולמערבה. חברי הארגון התאמנו בסייף והקימו את אגודות הספורט "הכוח" ו"מכבי". ב-1889 הצטרף הסטודנט לרפואת שיניים, איזידור שליט, לארגון ואחרי ארבע שנים הוא נבחר לנשיאו. ב-1894 יזם שליט קניית חבית יין מן היקב בראשון לציון. את היין הֶעֱרוּ חברי הארגון לבקבוקים. בקבוק אחד שלח פאול לֶבֶּל לבן דודו בפריס, העיתונאי תאודור הרצל. לפי שליט, שהיה לימים מזכירו הקרוב של הרצל, "עמד הבקבוק שנה שלמה במטבח, משום שלא התייחסו באמון אל מה שיש בו. "בימים ההם היה משפט דרייפוס מרתיח את הלבבות בפאריס. הרצל היה כתבו של ה'נוֹיֶה פְרַיֶה פְּרֶסֶה' בווינה. אחרי ישיבה אחת רבת-פורענות של הפרלמנט או של בית המשפט, ולאחר שעשה את שירותו בשביל העיתון במשרד הטלגרף, היה הרצל מהלך ברחובותיה של פאריס, כולו מסוער ומורתח. רק לפנות בוקר הוליכוהו רגליו לביתו. הוא היה צמא ורעב וחיפש למצוא דבר מאכל ומשקה. אותה שעה מצא את הבקבוק מיינה של ראשון לציון, ושתה כולו. בלילה הוא חלם את חלום-המלכות הגדול שלו... אין אני מסופק כלל שיש קשר ושייכות בין 'מדינת היהודים' ובין אותו בקבוק שהיה מלא מיינה של ראשון לציון. הרצל פותח את יומנו: 'אני עוסק זה זמן מה בכתיבת חיבור, שגודלו לא ישוער... הדבר נראה עצום בחלום... מה יהיה סופו של זה, אין עדיין לדעת. אך ניסיוני אומר לי שהוא מופלא אפילו כחלום בלבד'. ובמכתב שכתב הרצל שנים מרובות לאחר מכן, אל דויד וולפסון נאמר: 'אולי אותו בקבוק הייתה מדינה יהודית כלולה בתוכו?'".

"ממשי יותר ומכריע יותר היה המגע השני של הרצל עם 'קדימה'. שנה לאחר מכן, 1896, קיבלתי דרך מקרה את גיליונות הדפוס הראשונים של 'מדינת היהודים', עוד קודם להופעתם. התפעלתי ביותר. מיהרתי אל המו"ל בשביל להיוודע את כתובתו של הרצל. פרצתי כמטורף לתוך דירתו וצווחתי אל הרצל בקול: 'מי הוא האיש שכתב זאת?! יבוא מר עִמי ואני מראה לו אנשים צעירים שמוכנים להילחם ולמות על הרעיון הזה. מה שכתב מר הוא החלום שלנו. מה שביקשנו במשך כל השנים ולא מצאנוהו, הוא הדבר שאֲמָרוֹ מר - מדינת היהודים. יבוא מר וינהיג אותנו ואנו נעשה וניצור מה שיש בידו של אדם לעשות וליצור'. הרצל הלך עמי אל 'קדימה' ושוב לא נפטר מאתנו. סובבנוהו שמרנוהו לא הנחנו אותו רגע אחד לבדו. התקנּו קשרים עם ציונים שבארצות אחרות, אספנו אלפי חתימות, שיגרנו משלחות, וכיוצא באלה". באותו זמן הושפעו חברי קדימה ממרקו ברוך שהטיף להקמת צבא עברי, ולכינון קואליציית עמים באימפריה הטורקית, שתִּלחמנה לעצמאותן (ראו להלן). זמן קצר לאחר ההֶכֵּרוּת הציע שליט להרצל, בהשפעת ברוך, להקים חטיבה בת אלפיים מתנדבים יהודים, שתכבוש את יפו מידי הטורקים, ותקבע עובדה בשטח אשר "תעמיד את הציונות במרכז ההתעניינות של העולם". הרצל התנגד להצעה.

"בשנת 1897, בזמן שעשינו את ההכנות לקונגרס הציוני הראשון", כתב שליט, "פרצה המלחמה היוונית-טורקית, וביקשנו, אני וסטודנטים שלי, להשתתף במלחמה בגדוד מתנדבים יהודי בצבא הטורקי.¹ לתוכנית הזאת הסכים הרצל. אולם היא נתבטלה מיד לאחר כמה שעות, משום שהממשלה האוסטרית אסרה את כל הפעולה הזאת. ובסופו של דבר נתמעטה כל אותה תוכנית גדולה והצטמצמה למשלחת צנועה של רופאים, שאני הבאתי, אל המחנה הטורקי הראשי".² הרעיון של שליט, לנצל מלחמה שמתנהלת, ולהילחם לצד מעצמה שתוכל להעניק לנו את ארץ ישראל, הניע את ז'בוטינסקי, שלא האמין בטורקים, לאחר כשתים-עשרה שנים, בזמן מלחמת העולם הראשונה, לפעול להקמת גדודים עבריים במסגרת הצבא הבריטי. הקמת גדודים אלה הייתה אחד המנועים ל"הצהרת בלפור" ב-1917, שהייתה אחד המנועים להקמתה של מדינת ישראל. מורשתו של ז'בוטינסקי כאחד הנביאים להקמתה של מדינת ישראל נגרסה על-ידי המנהיגים והאידאולוגים של הסוציאליזם האוטופי הציוני שאותו הנהיג דוד בן-גוריון. כפוליטיקאי גאון הבין בן-גוריון כי למורשת הזאת יש ערך פוליטי, ולפיכך דאגו הוא וחבריו כי תהילת "הצהרת בלפור" תתחבר רק לחיים ויצמן, שלא היה אומנם סוציאליסט אוטופי אך נחשב בלתי מזיק מבחינה מפלגתית. מהלך מפלגתי זה ודומיו, שנתמך על-ידי העיתונאים וההיסטוריונים שתודעתם הונדסה, היה גורם מרכזי לעובדה שהגענו למלחמת העצמאות בלא צבא של ממש, וכי הפיקוד הגבוה בצה"ל הוא באיכות ירודה עד היום. חבריו מתעניינים יותר בשימור מורשתו של בן-גוריון מאשר בהוויית הצבא והמלחמה. בתופעה הזאת אנו נוכחים בעצם הימים האלה שבהם מתחולל בישראל משבר "המהפכה המשטרית והמשפטית", ו"כל העם רואים את הקולות ואת הלפידים"³ בנתיבי איילון.

חברו הקרוב של הרצל, הרופא והוגה הדעות מכס נורדאו, היה סגן נשיא מאז הקונגרס הציוני הראשון ועד השישי, והיה הנשיא בארבעת הקונגרסים הבאים. בנאומו בקונגרס הציוני השני, ב-1898 בבאזל, הוא תקף בחריפות את המהפכה הרבנית של בן זכאי, וציין כי משימתה העיקרית של הציונות היא להניע את המהפכה העברית, שתפרושׁ מיהדות בן זכאי, אף שלא השתמש בביטוי זה: "הציונות מעוררת את היהדות לחיים חדשים. זהו ביטחוני. היא פועלת בדרך מוסרית, על-ידי החייאת משאת-נפשו של העם, ובדרך גופנית, על-ידי החינוך הגופני של הדור הצעיר, שייצור לנו שוב את יהדות-השרירים האבודה. אבל הציונות מקימה גם חיץ בין החי ובין המת. רק עכשיו, שמונה-עשרה מאות שנות הגלות, בפעם הראשונה אחר מלחמת-הייאוש של בר-כוכבא הגדול – שרק מעריצי-הצלחה הנקלים יכולים להחשיב אותו פחות מאשר החשמונאים המזהירים – חוזרת ונשמעת בתוך היהדות הדרישה שכלל-ישראל יחגור כולו עוז, להראות לעצמו ולעולם כולו כמה עוד צפונים בו רוח-חיים, תקוות-חיים, חפץ-חיים. והנה עכשיו נוכחנו על כורחנו, שהרבה ממה שהיה נראה לנו חי, כל עוד לא נדרשו ממנו סימני חיים, הוא בפועל ממש מת".⁴ בניגוד לז'בוטינסקי, שחזה שנה לפני כן, במועדון סטודנטים בברן, את השואה, ולמרקו ברוך, שהקיש, מטֶבח כמאתיים וחמישים אלף ארמנים בטורקיה, בין השנים 1896-1894,⁵ שתיתכן שואה ליהודים, נורדאו, כרוב היהודים במפנה המאה, דחה מכל וכל אפשרות כזאת. בקונגרס הבא, ב-1899 בבאזל, הוא אמר: "אני מודיע בגלוי, שאין אני מאמין הרבה בדבר, שבעתיד יחזרו ויישנו מחזות-הפלצות של עברנו. אף-על-פי שמאורעות יום-אתמול מוכיחים לכאורה את האפשרות של שחיטת עם שלם גם בזמננו, קשה להאמין שרבבות מבני עמנו יוכרעו לטבח בסערה של תאוַת-רצח המונית, אף אם התפרצויות מקומיות של אכזריות אינן מן הנמנעות. אין זה מתקבל על הדעת שיגרשו את כל היהודים מאחת הארצות, אף אם אפשר שאלפים או מאות אלפים יידחפו מאונס, מתוך יחס קשה מנשוא, לאותה הגירה המכונה 'חופשית'. בימינו קיים מצפון אירופי, מצפון האנושיות, שהוא אומנם מצומצם מדי, אך אף-על-פי-כן הוא דורש לכל הפחות יושר חיצוני במידה מסוימת, וקשה לו לסבול פשעי-המון מבהילים".⁶ זה הטעם שלנורדאו לא אצה הדרך. הוא העריך שהעם היהודי עדיין לא בשל לריבונות, וממילא אין טעם לבנות צבא שיכבוש את הארץ מידי הטורקים. יש לפעול בהדרגה, לשנות ערכין, כלשונו של ברדיצ'בסקי, ולטפח את הגוף ואת השרירים, כפי שנהגה אגודת ההתעמלות בברלין, "בר כוכבא", שהיה לדבריו "גיבור שלא ידע מפלות. כשהניצחון פנה לו עורף ידע למות. בבר-כוכבא נתגלמה בפעם האחרונה בהיסטוריה העולמית, היהדות המושלת במלחמה, השׂשׂה לקראת נשק. אם מישהו מעמיד את עצמו תחת הסיסמה של בר-כוכבא, משמע ששאיפת-כבוד אצורה בלבו. אבל שאיפת-כבוד הולמת את המתעמלים השואפים להתפתחות עליונה". _____________________ בשבוע הבא: ז'בוטינסקי ומרקו ברוך; הערכה כי טורקיה מתפוררת ולכן חיוני להקים צבא עברי; פיתוח הציונות האסטרטגית; ילדותו של מרקו ברוך, תיוגו במשטרת צרפת כאנרכיסט, לימודי פילוסופיה עם טרוצקי; שליח הציונות הצבאית; חזה את פרוץ מלחמת העולם הראשונה; ביקש להקים אקדמיה צבאית-ציונית; לחימה לצד יוון נגד טורקיה; סולק מן הבמה בקונגרס הציוני; התאבדות.

1. בהשפעת מרקו ברוך הציעו שליט וחבריו להרצל להשתתף במלחמה לצד היוונים. משדחה הרצל את ההצעה בטיעון שאם הטורקים ינצחו, ייגרם נזק גדול ליהודים, השתנתה ההצעה במאה ושמונים מעלות. 2. איזידור שליט, קדימה, דבר, 31 ביולי 1942; איזידור שליט, ויקיפדיה. 3. שמות פרק כ', פסוק 14. 4. מכס נורדאו, כתבים ציוניים, ספר א', נאום בקונגרס השני, עמ' 117. 5. מכונה: "טבח הסולטן עבדול חמיד", שהסית את הכורדים בטורקיה להתנכל לארמנים, ומשהארמנים התקוממו, שלח את הצבא לטבוח בהם. במהלך מלחמת העולם הראשונה טבחו הטורקים כמיליון וחצי ארמנים. 6. מכס נורדאו, נאום בקונגרס השלישי, עמ' 156.