מרקו ברוך, שגילה, כאמור, לז'בוטינסקי את סוד המהפכה העברית, היה מבוגר ממנו בשמונה שנים. קיים דמיון מפתיע בין השניים: נולדו בדרום אירופה – אודסה ואיסטנבול, התייתמו מאב בגיל צעיר; שלטו בשפות רבות; למדו באוניברסיטת ברן, התייחסו לאיטליה כאל מולדת שניה, העריצו את גריבלדי, ודבק בכל אחד מהם הכינוי "גריבלדי היהודי". שניהם היו עיתונאים ויסדו עיתונים, היו משוררים, נדדו בעולם, היו ביקורתיים, מרדנים, פעילים ציוניים כריזמטיים, נואמים בחסד, נקטו עמדות אופוזיציוניות לממסד, עמדות שנראו בעיני רבים כהזויות; סולקו על-ידי הרצל מבמת הקונגרס הציוני באמצע דבריהם, ושניהם העריכו כי טורקיה המתפוררת תחולק, וכי למען הגשמת הציונות חיוני להקים צבא עברי, ולהילחם נגד טורקיה לצד אויביה, כדי לשלוט לאחר הניצחון על ארץ-ישראל, בהסכמת המעצמות המנצחות, ובראש וראשונה בריטניה. שניהם לחמו בעצמם בשדות הקרב נגד טורקיה. ברוך, במלחמה העות'מנית–יוונית על השליטה באי כרתים ב-1897, וז'בוטינסקי, במלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל.

היה גם הבדל אחד גדול ביניהם: בעוד שז'בוטינסקי העריץ את הרצל על מנהיגותו, ברוך התנגד לו ולציונות המדינית שלו, בחריפות, עקב חוסר ההבנה שגילה הרצל בחשיבות הגורם הצבאי בהקמת מדינה. ברוך טען שאין להסתפק בשתדלנות אצל ראשי מעצמות ואין לסמוך על הבטחותיהם. ראוי שיהודים יעלו בהמוניהם לארץ ישראל, יקימו צבא ויפתחו במאבק חמוש נגד הטורקים, לשחרורה של הארץ בכוח ולהקמת מדינה יהודית. ברוך התאבד בפירנצה שבאיטליה ב-1899, והוא בן 27 בלבד. גם ז'בוטינסקי שהה אז באיטליה, ועד ההתאבדות היו לו שיחות אחדות עם ברוך. בשבועון הציוני שיסד הרצל, "דִי וֶלט" (העולם), ובעיתון היומי הציוני הרוסי "המֵליץ", התפרסמו הספדים ובהם נכתב שהלך לעולמו אחד מלוחמיה המוכשרים ביותר של התנועה הציונית. אחרי שנתיים פרסם עליו הפילוסוף מרטין בובר שיר ב"די ולט". ברוך בישר את הציונות האסטרטגית, ז'בוטינסקי פיתח אותה לאידאולוגיה שלמה. ברוך נולד באיסטנבול ב-20 במאי 1872 להורים שהיגרו מרוסיה. על ילדותו ונעוריו מצויים מעט פרטים: אביו נפטר כשהיה ילד. אמו שבה לרוסיה. מכיוָן שהיה מוכשר מאוד, הוא נשלח ללימודים בסמינר היהודי למורים, "אליאנס", בפריס. מאוחר יותר למד במכון לחקלאות במוֹנְפֶּלְיֶה, בדרום צרפת, כדי להכשיר את עצמו לעלייה ולהתיישבות בארץ ישראל. שם הוא התיידד עם חברי חוג מעריצי הפילוסוף האנרכיסט הצרפתי פייר-ז'וזף פרודון. מהם הוא אימץ לעצמו גישה אנטי-מִמסדית חריפה, שהתאימה לאופיו. במשטרה החשאית הצרפתית הוא תויג מאז כאנרכיסט. תיוג זה דבק בו עד אחרית ימיו והִקשה מאוד על פעילותו. אף בתנועה הציונית התייחסו אליו כאנרכיסט, למרות שכל פעילותו כֻוונה למטרה הפוכה: הקמת צבא. בשל תיוג זה הוא נחשד ב-1894 במעורבות ברצח נשיא צרפת, פרנסואה קרנו, על-ידי אנרכיסט איטלקי. לבסוף הוא למד פילוסופיה באוניברסיטת ברן, והיה חביבו של הפרופ' היהודי לודוויג שטיין, שעל הסטודנטים שלו נמנו באותה עת: המהפכן הסובייטי-יהודי לאון טרוצקי, שהקים את הצבא האדום; המהפכנית והוגת הדעות היהודייה רוזה לוקסנבורג, שהנהיגה את נסיון המהפכה הקומוניסטית בגרמניה ב-1919; והפילוסופית היהודייה אנה תומרקין. ברוך לימד את ילדיו של שטיין עברית, ואף גייס אותו לציונות.

בסיום לימודיו בסמינר נשלח ברוך ב-1890, כסטודנט מצטיין, להורות בבית-ספר של "אליאנס", בקהילה יהודית באחת הערים באלג'יריה. באותם ימים השלימה צרפת את כיבושה של אלג'יריה מידי האימפריה הטורקית המתפוררת. ברוך, שזכר לרעה את ימי ילדותו ונעוריו באיסטנבול, ונוכח באלג'יריה בתהליכי ההתפוררות של האימפריה הטורקית, הגיע למסקנה שימיה ספורים ושעל היהודים לנצל את חלון ההזדמנויות ההיסטורי, להקמת צבא, לכריתת בריתות עם עמים נוספים שנשלטו על-ידי הטורקים, ולכיבוש ארץ ישראל מידיהם, כדי לשוב ולהקים בה את מדינתם. הוא היה אז בן 20. מאז הציג את עצמו כשליח הציונות הצבאית. באזני תלמידיו הוא פֵּאֵר את מעשי הגבורה של היהודים בימי המרידות נגד היוונים והרומאים, והכשיר אותם להשתמש בנשק להגנה עצמית בסכסוכים עם בני המקום, המוסלמים והנוצרים, למגינת לבם של ההורים. הוא יסד עיתון בשם "לֶה ז'וּז' (השופט) שהיו לו שבעה מנויים, אחד מהם סטודנט לרפואה בברלין, תאודור זלוציסטי, ממקימי אגודת הסטודנטים "ישראל הצעיר". מנהיגי הקהילה היהודית באלג'יריה, שניסו ללא הצלחה לרסן את ברוך מחשש שמא יעורר את הנוער היהודי לפעולות אלימות, גרמו לפיטוריו. מאז הוא נע ונד בין קהילות יהודיות באירופה, בצפון אפריקה ובמזרח התיכון, נערץ ומנודה גם יחד, מגיע עד פת לחם, ישן ברחובות, ואינו מוכן לקבל מִשׂרות שתַּפרענה לו לקדם בקֶרב היהודים את הציונות הצבאית.

מאלג'יריה הוא נסע ב-1893 למעריצו, זלוציסטי, בברלין. שם נפגש, במועדון "ישראל הצעיר", עם הסטודנט לכימיה, חיים ויצמן, שדיבר בשבח הציונות האבולוציונית-התיישבותית, כלקח מן המפלה הצבאית היהודית במרידות נגד רומי. דבריו של ויצמן הוכיחו עד כמה הוא קשור לתרבות הרבנית-גלותית של בן זכאי, למרות ציוניותו. לדעת ברוך, ויצמן לא השתלב במהפכה העברית ונותר גלותי. הוא כינה את תפיסתו של ויצמן ילדותית, ודיבר בשבחה של הציונות הצבאית-מהפכנית. הוא קרא לאמץ את דרך המלחמה ולא את דרך ההתיישבות הציונית והשתדלנות המדינית, כדרך להשגת ריבונות עברית. הוא חזה, בדבריו באזני הסטודנטים, את פרוץ מלחמה עולמית, בגלל אינטרסים מנוגדים של עמי אירופה, ובגלל שאיפתה של בריטניה להשתלט על המזרח התיכון. לדבריו, יש לארגן מחתרת צבאית יהודית שתתארגן במבנה היררכי ברור, כדי שתפעל כצבא שיכבוש את ארץ ישראל. לצורך זה הוא הציע להקים בברלין אקדמיה צבאית יהודית, שבה יוכשרו מפקדי הצבא העברי. סיסמאות האקדמיה יהיו: "חזק ואמץ", "רק לעזי נפש תשחק השעה", "אחרי האפלה – האור!".

מברלין המשיך ברוך לווינה. התחבר לארגון קדימה, הציג בפניהם את רעיונותיו על הציונות הצבאית, ודרש מהם להתגייס לעזרת יוון במלחמתה נגד טורקיה. היו מחברי קדימה שהתלוננו עליו. הוא גורש מאוסטריה, הגיע לנסיכות הבולגרית, שהשתחררה זמן קצר לפני כן מעול הטורקים. הוא הקים שם סניף ציוני חזק, יסד עיתון ופעל להזמין את הרצל לבולגריה, והשתדל להביא לכינוס הקונגרס הציוני הראשון בסופיה. ברוך התייחס בשלילה למאמצי הרצל לקבל מן הסולטן הטורקי זיכיון על ארץ ישראל. כשהרצל בא לביקור בסופיה והתקבל בכבוד גדול, הוא נמנע מלפגוש אותו ונסע למצרים, שם הוא הטיף למען הציונות והקים אגודות ציוניות בשם "בר כוכבא", בקהיר, באלכסנדריה, ובפורט סעיד.¹ המנון האגודות שחיבר ושאותו גם שלח להרצל היה: "מלחמה, מלחמה תתחולל ללא מורך, למענך ציון/ קומו המכבים, טיטוס פרץ לקודש הקודשים/ הנה יותן האות, גור אריה יזנק/ חיל אחז את האויב, אימת נקם/ חדש תקוותך כקדם, עמי!".

ב-24 בפברואר 1897 כינס ברוך את חברי חוג בר כוכבא, ניתח באזניהם את המהלכים הצבאיים של טורקיה, דיבר על הצורך להתייצב באופן גלוי לצד יוון ולהכריז מלחמה נגד טורקיה, כי "נעלה על שערי המולדת. פעם בהיסטוריה עלינו להופיע לא כשתדלנים, אלא כעם שווה-זכויות. יש לגייס את הנוער היהודי בכל העולם למלחמה". היה קשב רב להרצאה, אך רוב הנוכחים דחו את דרישתו. לחברו זלוציסטי הוא כתב: "1 במארס: אני מצטער על אי-יכולתי לצאת לרומא כפי שתכננתי מראש. שליחותי במצרים כמעט ונסתיימה. אלה שידונו אותי לכף חובה בגלל דרישתי להשתתף במלחמה על כרתים, אינם פטריוטים יהודים, או שהם נטולי כושר מחשבה. אסע לבדי. אם יהרגוני, ייחשב לי הדבר כתרומתי למען ציון, ולא למען כרתים. האי כרתים אינו ולא כלום לעומת ציון! מאלג'יר קיבלתי שוב הצעת נישואין. המדובר במורה צעירה פטריוטית. אבל דבר זה איננו עולה בבד אחד עם תוכניותי. כל מעייני ברגע זה נתונים להשתתפות במלחמה זו, בה אחזיק ברובה לא רק בעד כרתים אלא בעד עקרון המדינות הלאומית במזרח... "אכן ליוון אסע, אם כי לא יווני אני – לא לתהילה אשאף ולא להרפתקאות גבורה... רק את הדם אשרת, את הדם שטרם הקריש... את הקדושה אותה אצא לבקש... לכרתים אסע מקום שם יהודי אין... אסע כי נשמת יהודי בי מפעמת... ללמד חפצתי איך שופכים דם שטרם יבש. איך ילחם זרע-חתולים בנמר עז...". ב-20 באפריל עלה ברוך על אונייה רוסית, עם ארבע מאות מתנדבים יוונים ויהודי אחד, ממצריים ליוון. הם הצטרפו לחטיבה של בנו של ג'וזפה גריבלדי, הגנרל ריציוצי גריבלדי, שלחמה לצד היוונים. בחטיבת גריבלדי לחמו אלפיים מתנדבים איטלקיים, בחבל תסאליה שבצפון יוון, לרבות חבר הפרלמנט אנטוניו פרטי. ברוך השתתף בקרב דומקוס, שבו אומנם הביסו הטורקים את המתנדבים האיטלקיים, אך לא השמידו אותם, מאחר שמאה וחמישים איטלקים הצליחו לבלום בקרב גבורה רבבות טורקים. לאחר התבוסה חזרו המתנדבים לאיטליה, וברוך אִתם.

באיטליה הוא יסד מספר אגודות ציוניות. נלהב מהשתתפותו בקרב הגבורה, פנה ברוך לגריבלדי לארגן צבא עברי לאומי, ראשון מאז החורבן, שייקרא "שבויי טיטוס", ויתגייסו אליו מתנדבים מכל תפוצות ישראל. צבא זה ימשיך את הפעילות הצבאית של היהודים, שנקטעה בתקופת הגלות. החטיבה הראשונה תשבע אמונים ברומא, ליד שער טיטוס. כך תתגלגל החרפה לגבורה. גריבלדי לא נענה. ברוך ניסה לגייס פלוגה אחת בכוחות עצמו, לפני שהקונגרס הציוני הראשון התכנס באוגוסט בבאזל. אך הוא חלה בקדחת שדבקה בו ביוון, והיה מרותק למיטתו. מאוכזב שלא הוזמן כציר לקונגרס, שיגר להרצל מברק: "לרגלי שער טיטוס אנו שולחים את ברכתנו לכל אלה המעלים מחדש את שלהבת המנורה העתיקה". הוא חתם: "שבויי טיטוס". הרצל קרא את תוכן המברק במליאה. ההיסטוריון הישראלי יוסף קלוזנר, שהיה ציר בקונגרס, כתב: "בפעם הראשונה נזדמן לי לשמוע את השם הזה – מרקו ברוך – בקונגרס הראשון. הקונגרס קיבל טלגרמה חתומה בשם הזה. את הטלגרמה קרא הרצל עצמו. היא עוררה התלהבות עצומה". ברוך נסע לאנגליה, שם הוא ניהל תעמולה גלויה נגד הרצל ונגד האסטרטגיה השגויה שלו כלפי טורקיה. הוא הטיף לצאת בגלוי נגד טורקיה – שחלוקתה הייתה בלתי נמנעת – על כן מי שירים ראשון נשק נגדה, יקנה את הזכות החוקית על חלקו בירושה. הוא חזה משבר בציונות בגלל תרדמתה, כאשר ההיסטוריה קוראת לה לפעולה. דרך הפעולה הראשונה שעליה המליץ: תעמולה באנגליה להקמת צי עברי, כחלק מן הצי הבריטי – כל השאר יבוא מאליו. ברוך נפגש גם עם הקולונל אלברט גולדסמיד והאיץ בו ליזום פעולה צבאית יהודית נגד טורקיה, בחסות בריטניה, על טבח כמאתיים אלף ארמנים, בשנים 1896-1894, שהסעיר אז את דעת הקהל בעולם הנוצרי. גולדסמיד השיב שהשעה אינה כשרה, כי בריטניה מלקקת את פצעיה על תבוסתה במלחמת הבורים הראשונה (1881-1880), שבה הוא השתתף, ומתכוננת לפעול שוב בדרום אפריקה בכוחות גדולים, כפי שאכן קרה במלחמת הבורים השנייה (1902-1899). הוא השתתף כנציג הקהילה היהודית באיטליה, בקונגרס הציוני השני והשלישי בבאזל, וניסה להציג במליאה את משנתו הצבאית. מרבית הצירים הביעו סלידה מרעיונותיו, ולא אִפשרו לו לנאום. הוא עלה על הבמה למרות שלא הוזמן. הרצל הורה לסדרנים להורידו בכוח ולמחוק את דבריו מהפרוטוקול. מר נפש פרש ברוך מהקונגרס, נסע לארוסתו בפירנצה, הסתכסך אתה, יצא מביתה ושם קץ לחייו בירייה, ברחוב הסמוך. הרצל כתב ביומנו ב-13 בספטמבר: "האנרכיסט יוסף מרקו ברוך המית עצמו בירייה בפירנצה. איש מטורף זה היה שולח לי מכתבי איום מן הקונגרס השני והשלישי. אני חששתי באמת, שינסה הפעם בבאזל להתנקש בחיי. מותו מרצון מוכיח, כי אל נכון ראיתי את הרצח בעיניו". בשבוע הבא: סוד יצירת מדינות; משמעותה הצבאית של המהפכה העברית; קהילה שאין בה צבא; ז'בוטינסקי היה היחיד שהבין את מרקו ברוך; שילוב בין אינדיבידואליזם לאחדות; חשיבות של אחדות לאומית לנטרול איומים; "הלוויתן" של תומס הובס.