אז בתי הגדולה חשבה איך אפשר לשמח את אבא אפילו פעמיים כי טוב, למרות שרק שבת ולא שלישי, ולא לתת לי לפרוש לשנת לפני אחר-הצהריים קטנה, והיא גילתה את התשובה- נבקש מאבא לשחק איתי שחמט. בילדותי, כאמור, ניסיתי להתברג בתור שחקן שחמט ופרשתי בשיא. גם בצבא ניסיתי לעשות מזה משהו והכל הלך בסדר, עד שהגיעו החיילים הרוסים שהם כידוע נולדו עם לוח שחמט ביד, ונמצאים בחוגי שחמט מיום שהם יודעים להבדיל בין שחור ללבן. את הקריירה שלי בתור שחקן שחמט מיציתי מהר, וחזרתי לימי השש בש והדמקה. אז תראו, זה אירוע משמח לכשעצמו. לדעת שבתי יושבת לשחק שחמט שהוא משחק חשיבה. אני עובד על זה לא מעט. בילדותה רשמתי אותה לסדרת קונצרטים, ופעמיים בחודש נסענו עד לבאר שבע, כדי שתספוג משהו מהתרבות האירופית. עוד לפני שנולדה השמענו לה את הדיסק "מוצארט בייבי" כדי שתפתח את זה מלידה. זה לא הראה סימנים כלשהם, ובכל פעם שביקשה להירשם לחוג נגינה היא פרשה אחרי חודש. גיטרה, אורגן כל שתבקשי אעשה בשבילך. היינו בהדממה תרבותית עד לרגע זה של הבקשה לשחק איתי שחמט. מי יודע. אולי שוב תחזור לה האהבה למוזיקה קלאסית וספרים של דוסטוייבסקי, ומכאן הדרך קצרה ליחידת 8200 ואז מובילת המחאה מול נתניהו אי-שם בעוד עשרים שנה (הוא כנראה עדיין יהיה ראש ממשלה גם אז). בתי הגדולה ואחותה קיבלו כמה דברים מבית ספר אלפסי זכרונו לברכה, ואחד מהם היא הידע והיכולת לשחק שחמט. שוב זה אירוע משמח בפני עצמו, רק שיש בעיה אחת מרכזית בסיפור. משחק שחמט אורך לכל הפחות שעה שעה וחצי. זה אומר שעה וחצי פחות במנוחת השבת, ושעה וחצי של נטרול שלי מול שלוש בנות אחרות שגם רוצות את תשומת ליבי. לעומת זאת מבחינת מרתי, אני מוזמן גם לשחק מונופול ארבע שעות אם זה מה שייתן לה שקט ממני. הבעיה המשנית היא, שאני צריך להחליט מה אני עושה. האם אני נותן לה לנצח אותי ומחזק את הביטחון העצמי שלה וגם מחזק את אהבתה אליי, אך במקביל מוביל ליצירת תחושת חוסר הערכה אליי? או מצד שני, האם כדאי לי לשחק איתה כיריב רגיל ולנצח אותה, ואז למוטט את ביטחונה העצמי ולגרום לה לרתיעה מוחלטת ממשחקי השחמט? מפה לשם התחלנו לשחק. נראה מה יקרה. השלישית הצטרפה וביקשה ללמוד את כללי המשחק. חמודה. הזכירה לי אותי לפני שלושים וחמש שנה, עת נדבקתי לאחי יגאל. "את רואה זה החייל, והוא יכול לזוז רק משבצת אחת קדימה או שניים במהלך הראשון. לאכול רק באלכסון", התחלתי. "זה מה שעושים חיילים"? היא התעניינה. אני חשבתי על זה שוב ונאלצתי לאשר. ככה נראו ימי שירותי בצה"ל. הלכתי מהר בהתחלה, ואז בקושי צעד אחד. ולאכול, אם היה מה לאכול, הלכנו תמיד באלכסון למאפייה הצמודה לחדר האוכל. "זה רץ והוא הולך באלכסון (ממש כמו שהייתי בועט במשחקי הכדורגל), וזה פרש שהולך בצורת האות וו (שאם היו נותנים לי לרכוב על סוס סביר להניח שזה הצורה שהוא היה רוכב)", המשכתי. "ומה זה הבית הזה"? הצביעה על הצריח. "זה צריח" הסברתי "והוא הולך רק ישר", כי ככה צריך ללכת בבית - רק ישר. "ואלו מי אלו"? שאלה הקטנה והצביעה על הוד רוממותו המלך עם הצלב השבור מעל לראשו (שברתי פעם כי חששתי לעבודה זרה). "זה המלך" הסברתי, "המלך בעצם קובע את המשחק. אם אוכלים אותו אז המשחק נגמר". "ואיזה כוחות יש למלך"? שאלה. חשבתי על זה. "לא הרבה. למעשה הוא לא שונה מחייל, חוץ מהעובדה שהוא הולך גם צעד אחורה או אלכסון". "זהו"? שאלה. "אז מה כל כך מיוחד בו"? חשבתי על זה ועניתי - "האמת חוץ מזה שהוא קובע אם ניצחת או הפסדת, אין הרבה מעבר לזה". "וזאת מי זאת", שאלה. "זו המלכה - יש לה יותר חופש תנועה היא יכולה ללכת ישר ואלכסון, קדימה ואחורה ולמעשה אם אוכלים לך אותה המשחק די הסתיים אלא אם את קספרוב או השד יודע מה". "מעניין" אמרה הקטנה. זה ממש לא מלך או מלכה, זה כמו אתה ואימא. ואז חשבתי על מאמר חז"ל שכל מי שעושה את אשתו מלכה הוא מלך, ולרגע הבנתי את כל התורה כולה. המשחק אגב הסתיים בזה שהרביעית הקטנה ביותר הפכה את הלוח והביאה לפיזור המשחק. בינתיים דחינו את ההחלטה האם לתת לגדולה לנצח או לא עד לפעם הבאה. כנראה שאז כבר לא תהיה לי התלבטות והיא תנצח אותי בטוח.