היבט נוסף הוא העובדה שבניגוד לפרשנות הרווחת לדרישה זו בשיח התקשורתי וברשתות החברתיות, היא צופה למעשה פני עתיד ולא פני עבר. לפי דיני המלחמה, כפי שהם מעוגנים בפרוטוקול הנוסף לאמנת ז'נבה, סוגי ההתקפות שייחשבו בלתי מובחנות הן: התקפה הצפויה לגרום אובדן חיי אזרחים אגבי, פציעת אזרחים, נזק ליעדים אזרחיים או שילוב של פגיעות אלו, באופן שיהיה מופרז ביחס לתועלת הצבאית הקונקרטית והישירה הצפויה. פירוש הדבר הוא, כי בהכרעה האם פעולה מסוימת היא מידתית, ההשוואה איננה בין הנזק שנגרם בעבר לבין הנזק שייגרם כתוצאה מן הפעולה. ההשוואה הראויה היא בין המצב הקיים בהעדר הפעולה, לבין הנזק שיימנע או יצומצם כתוצאה מביצועה או התועלת המבצעית שביצועה יניב. לפיכך, בהחלטה האם לבצע למשל סיכול ממוקד של מנהיג ארגון טרור, השאלה הרלוונטית אינה הנזקים שגרם אותו מנהיג בעבר ביחס לנזק שביצוע הסיכול יגרום לבלתי מעורבים, אלא הנזקים שיימנעו בעתיד כתוצאה מסיכולו ביחס לנזק לבלתי מעורבים. מכאן, שכותרות בנוסח "סגירת מעגל" או רמזים לנקמה, אינם עולים בקנה אחד עם תפיסת המידתיות. יתר על כן: ההשוואה מבוצעת לא על-פי הנזק שנגרם בפועל, אלא על-פי הנזק שהיה צפוי בעת קבלת ההחלטה בהתאם למידע שהיה בידי מקבל ההחלטה. עם זאת, על מקבל ההחלטה מוטלת כמובן החובה לנסות ולוודא ככל האפשר את היקף הנזק הצפוי. סוגיה חשובה נוספת נוגעת לטענה המושמעת תכופות, לפיה פעילי הטרור מתחבאים בקרב אוכלוסייה אזרחית ועושים בה שימוש מכוון כמגנים אנושיים. אומנם, בתקיפות שבוצעו ב"מגן וחץ" לא היה מדובר במקרה קלאסי של שימוש במגנים אנושיים, שכן הותקפו מחבלים בבתיהם, אך סוגיה זו דורשת הבהרה. בעוד שבאופן רגיל החובה להימנע מפגיעה באזרחים חפים מפשע נתפסת כבסיסית ומוצדקת, הרי שבמקרים שבהם האויב עצמו הוא זה החושף את אזרחיו לסכנה כחלק מאסטרטגיה מכוונת, הדרישה לציית לעקרון ההבחנה מלווה תחושת אי-צדק בולטת: האויב מפר את הכללים ועושה שימוש ציני בהם ובעובדה שהצד שמנגד שומר עליהם, ומי שמשלם על כך את המחיר הוא דווקא הצד המקיים את כללי המלחמה. התחושה המתעוררת היא, כי נכון אומנם שאזרחי האויב המשמשים כמגנים הם אזרחים חפים מפשע ולפיכך אסור לפגוע בהם, אך כאשר האויב הוא זה שמעמיד את חייהם בסכנה בכוונה תחילה, ראוי שהוא יהיה זה שישא בהשלכות על כך. זאת ועוד: שמירה על עקרון ההבחנה במקרים מעין אלה, יוצרת לכאורה תמריץ לצדדים המעורבים במלחמה לערב אזרחים בלחימה ועלולה לגרום נפגעים אזרחים רבים יותר. הדין הבינלאומי, אף שהוא אוסר בחומרה שימוש במגנים אנושיים, אינו מספק תשובה ברורה לשאלה כיצד יש לנהוג במקרים שבהם האויב עושה זאת. אולם, שני עקרונות חלים גם במקרים אלה: אותם אזרחים מוחזקים לחפים מפשע, והאחריות איננה משחק סכום אפס. כלומר: העובדה שארגון הטרור נושא באחריות המרכזית למותם של אותם אזרחים, אינה מבטלת את אחריותו של התוקף למותם. השימוש שעושה האויב בנשים וילדים כמגנים, אין פירושו שהם אינם נחשבים אזרחים בלתי מעורבים, ועל כן אינו פוטר מן הצורך להתחשב בנזק שייגרם להם. לכן, שימוש במגנים אנושיים אינו מעניק היתר אוטומטי לביצוע תקיפות תוך פגיעה בהם, אלא מחייב להמשיך ולהעריך את מידתיות הפעולה גם לנוכח נזק זה.

לעיתים תכופות, פוליטיקאים ובעלי תפקידים שונים מודיעים בפאתוס, כי "ישראל תגיב באופן לא מידתי על כל התקפה לעברה". כוונתם כמובן להזהיר מפני נחת זרועו של צה"ל ומכך שהתגובה תהיה קשה. אולם, אמירה ברוח זו מרמזת למעשה, כי ישראל תפר את הדין הבינלאומי שאליו היא מחויבת, וחמור מכך - עקרונות מוסר בסיסיים. קיים שוני בין תגובה קשה ומשמעותית לבין תגובה שאיננה מידתית, על-אף הקושי הניכר להגדיר ולמדוד מידתיות. על כן ראוי לעמוד על הבדל זה ולהתמודד עם הקושי שהוא מעורר, דווקא משום שמלחמות נגד ארגוני טרור מקשות מאוד על ההבחנה בין מעורבים לכאלה שאינם, ולעיתים לא ניתן להשיג את המטרה הצבאית הלגיטימית בלי נזק אגבי לבלתי מעורבים. יתר על כן: כמו בתקיפות במבצע "מגן וחץ", על-מנת לקבוע האם נזק לחפים מפשע הוא מוצדק, יש לעיתים תכופות צורך במידע שנסתר מעיני הציבור. אף שנזק לבלתי מעורבים עשוי להיות מוצדק, פגיעה בחפים מפשע היא תמיד תוצאה שיש לעשות כל שניתן על-מנת להימנע ממנה, ולעולם אין להצדיק אותה בשם נקמנות או כפירה בחפותם של האזרחים בשל השתייכותם לאוכלוסיית האויב.