כמו יוסף טרומפלדור, גם ז'בוטינסקי היה בעל נטייה פציפיסטית.¹ עם זאת, שניהם רצו במלחמה השנואה על ידם, כדי להוציא ממנה מתוק מעז. הם היו הומניסטים, אך לא אוטופיסטים. שניהם ראו אותה כפי שראה אותה מקימו של הצבא האדום הסובייטי, לאון טרוצקי, שהיה דווקא אוטופיסט בתחום החברתי, ולא הומניסט: "יכול להיות שאתם לא מעוניינים במלחמה, אבל המלחמה מעוניינת בכם".² אם המלחמה קיימת תמיד, כפי שניתן לגזור ממחקריו של איוון בלוך, ראוי לתפקד בה ביעילות ולנצלה למטרות צודקות. לשניהם היה ברור כי המטרה הציונית צודקת, וכי ראוי לנצל את המלחמה המשתוללת בין כה ובין כה לטובת שרידותו של העם היהודי, אף שמחירה הוא איום. הם הלכו בכך בעקבות גיבור מלחמת האזרחים האמריקנית, הגנרל ויליאם שרמן, שהצדיק בנאומו בפני ותיקי המלחמה את האלימות שהפעילו מדינות הצפון כדי למנוע ממדינות הדרום לפרוש מן האיחוד: "בחורים, זוהי תופת... אני מסתכל על המלחמה בזוועה, אבל אם נגזר שתבוא, אני כאן".³ מבחינת ז'בוטינסקי, אין להסתפק במלחמה בהכרעת האויב, אלא יש לנצל אותה כדי לשפר את מצב האומה ולהגשים את מטרותיה. כפי שקבע קלאוזביץ: "מלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים", ומדיניות מכוונת תמיד לנטרל איומים, לשפר תפקוד ולשפר את מצבה של המערכת ושל העומדים בראשה. האמצעים הדיפלומטיים-שתדלניים לאפשר את ריכוז היהודים בארץ ישראל, שבהם השתתף כאמור גם ז'בוטינסקי בפעילותו בטורקיה, לא צלחו. לכן יש לנצל את האופציה הצבאית. הגשמת מטרות לאומיות, דהיינו, נטרול איומים על האומה, באמצעות המלחמה המתמדת, הייתה עיקרון מרכזי בתורת הביטחון של ז'בוטינסקי. עשרות שנים אחר כך נקט תלמידו הבכיר, מנחם בגין, אותה אסטרטגיה-רבתי, כשב-1982 הניח לשר הביטחון, אריאל שרון, ולראש המטה הכללי, רפאל איתן, לפלוש ללבנון במלחמת לבנון הראשונה. השמאל הישראלי האשים את השלושה בייזום מלחמת יש ברירה ו"מלחמת שולל".⁴ על-פי תפיסת הביטחון של ז'בוטינסקי, הליקוי באותה מלחמה לא היה חוסר צידוקה, אלא הפעלתה הלקויה. מנחם בגין, כבחיר תלמידיו של ז'בוטינסקי, לא הבין שבלא תרבות ביטחון עשירה ומעמיקה, לא ניתן לקיים "קיר ברזל" (מערכת ביטחון) יעיל. גם בנימין נתניהו היום, שאביו היה מזכירו של ז'בוטינסקי, אינו מבין זאת או חושש לבצע רפורמה יסודית חיונית בצה"ל שמא גורלה וגורלו יהיה דומה למה שמתרחש בעת כתיבת שורות אלה בנושא הרפורמה המשפטית והמשטרית. ב"סיפור ימי" הודה ז'בוטינסקי, שבפרוץ מלחמת העולם הראשונה הוא העריך שהיא תסתיים במהרה, אך קיווה שזה יקרה לאחר שתובס בה רוסיה, כך, שהתבוסה תסלק את המשטר הרקוב בארץ מולדתו ותניע רפורמה יסודית. הצטרפות טורקיה למלחמה, לאחר חודש, "הפכה אותי בבוקר קצר אחד למצדד קנאי של המלחמה עד הסוף – היא הפכה את המלחמה ל'מלחמה שלי'." הרעיון שמלחמה קודמת לגאולה, מצוי כבר בספר בראשית: בפרק י"ד מסופר, כאמור, כיצד הכריע אברהם אבינו את מלכי הצפון בתחבולות. הכרעה זאת הייתה הניסיון העליון שה' העמיד בו את אברהם: האם הוא וזרעו אחריו מסוגלים לנהל מדינה ולנטרל איומים עליה. בפרק ט"ו, העוקב, התרחשה "הברית בין הבתרים", המסמלת את ראשית התפתחותה של דת ישראל, וניתנה התחייבות אלוהית להעניק למדינת צאצאי אברהם את "גבולות ההבטחה", ובכך הובטח קיומו האסטרטגי של עם ישראל. אלה שני אירועי-שער בהיווצרות דת ישראל ועם ישראל. הנביא יחזקאל (ל"ח, י"ד-כ"ג), התנבא על מלחמת גוג מלך מגוג בעם ישראל, שתקדים את הגאולה. מלחמת גוג ומגוג של ז'בוטינסקי, שאותה חזה שנתיים וחצי לפני כן, סיפקה לו הזדמנות, לא רק ללמוד מקרוב את הוויית הצבא והמלחמה, אלא גם ליישם את תפיסת הביטחון שפיתח עד אז: לשלב את הציונות במלחמה, כדי לקדם את מטרותיה. באוטוביוגרפיה שלו הוא כתב: "חושב אני, שלי בכלל היה ברור תמיד, מאז ומעולם, שאם תפרוץ פעם מלחמה בין אנגליה וטורקיה, הרי טוב היה אילו היו היהודים מקימים גייס משלהם ומשתתפים בכיבושה של ארץ-ישראל". זה כלל יסוד בתורת הביטחון של ז'בוטינסקי: כדי לכונן מדינה ולמנוע את קריסתה, הכרח להילחם. ציבור שאינו מוכן להילחם לא יזכה לעצמאות לאומית, או יאבד אותה כפי שמתרחש היום בחלק ניכר מן החברה בישראל. עיקרון זה בא לידי ביטוי כאמור בשירו של יעקב כהן: "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום".⁵

מלחמת העולם הראשונה, שפרצה באוגוסט 1914, הפתיעה את ז'בוטינסקי, ולא רק אותו, למרות שהוא חזה את בואה, ולא רק הוא, כמעט במדויק, שנתיים וחצי לפני כן. הפתעה בהתרחשות אירוע מתבטאת בהיות המופתע בלתי מוכן, ולפיכך תפקודו גרוע ושרידותו בסכנה. הבנת המצב שאליו נקלע, מתבטאת בכך שהמופתע מסתגל למצב המפתיע ומתפקד בו ביעילות. ז'בוטינסקי הסתגל ביעילות למרות שלא שרת עד אז בצבא ולא למד את הוויית הצבא והמלחמה בשום מוסד להשכלה. בזמן המלחמה הוא תפקד באופן היעיל ביותר שניתן להעלות על הדעת והגשים את כל מטרותיו, שחלקן היו בבחינת משימות בלתי אפשריות. השחקניות הראשיות במלחמת העולם הראשונה היו: האימפריה הרוסית; האימפריה העות'מנית; קיסרות גרמניה; האימפריה האוסטרו-הונגרית; הרפובליקה הצרפתית; הממלכה המאוחדת הבריטית, והרפובליקה הפדרטיבית של ארצות הברית. האימפריה הרוסית, האימפריה העות'מנית והאימפריה האוסטרו-הונגרית, לא הסתגלו להפתעה עד סוף המלחמה, והן אכן קרסו וחדלו להתקיים במתכונתן הקודמת: במונרכיה הרוסית התחוללה מהפכה, והיא הפכה לברית המועצות הקומוניסטית; טריטוריות משטחה נקרעו, והתחוללה בה מלחמת אזרחים עקובה מדם. האימפריה העות'מנית חלפה מן העולם, ונותרה מדינה טורקית קטנה יחסית. אוסטרו-הונגריה הצטמצמה לאוסטריה. גרמניה אומנם התכוננה למלחמה (הקודמת, נגד צרפת ב-1870) ואף תקפה ראשונה, אך התברר שהתוכניות וההכנות לא תאמו למציאות של דומיננטיות התרבות האנגלו-אמריקנית בעולם. היא הופתעה מההתפתחויות והובסה. התבוסה ותנאיה הניעו אותה ליזום מלחמה נוספת, כדי לשקם את כבודה הרמוס. היא יזמה, אחרי כעשרים שנה, את מלחמת העולם השנייה, וגם בה הובסה. צרפת שילמה מחיר כבד מאוד בהרוגים, ברכוש ובכבוד לאומי, עקב תרבות צבאית בלתי רלוונטית, שהתבססה על התקפה בכל מחיר, ⁶ אך שרדה, עם רווח טריטוריאלי, בזכות עזרה בלתי צפויה של ארצות הברית, שהצטרפותה, אומנם המאוחרת למלחמה, עם כל עוצמת תעשייתה, והמספר הרב של לוחמיה,⁷ הכריעה את הכף. היחידה שהסתגלה היטב לנסיבות המפתיעות הייתה בריטניה, כפי שחזה ז'בוטינסקי במאמרו הנזכר לעיל. הוא גם חזה שרוסיה וטורקיה יובסו, מה שמלמד על הבנתו העמוקה בהוויית הצבא והמלחמה, לא פחות מן האינטואיציה שלו. ז'בוטינסקי התייחס לכישוריו אלה נוכח הביקורת שהושמעה ונכתבה נגדו, על שאין הוא גנרל ולא מומחה צבאי-ידוע ולכן אין ערך לניתוחיו האסטרטגיים, לתוכניותיו ולהצעותיו: "אנו שומעים לעתים קרובות מדי ש'הדיוטות אסור להם להתערב בבעיות אסטרטגיות'. ספק הוא אם אפשר להסכים לעקרון זה ללא הסתייגות. באסטרטגיה (מובן שאין אני מתכוון לטקסיסים) חלו אותם השינויים שחלו בדיפלומטיה. שתיהן נחשבו בימים שעברו למין 'מגיה שחורה', מדע-סתרים שסודותיו גלויים רק לכוהנים יודעי רזים. כיום הבין העולם שכל איש-עסקים טוב מסוגל להיות דיפלומט טוב. אפשר שבאחד הימים יתברר אותו הדבר גם לגבי האסטרטגיה. 'סודות צבאיים' ממלאים רק תפקיד שני במעלה במלחמה המודרנית, ואסטרטגיה נבונה אינה מתבססת עליהם. אסטרטגיה נבונה יכולה להתבסס אך ורק על ניצול היתרונות או הליקויים בחזיתות שונות, שמקורם בגאוגרפיה, בכלכלה, ביחס המספרי של האוכלוסין, ברשת של מסילות-הברזל, וכדומה – הכל עניינים שידיעתם שווה לכל נפש. מובן שאין אני מציע שהדיוטות ינהלו פעולות אסטרטגיות, אבל זכותם למתוח ביקורת ולהציע הצעות, אינה ניתנת לערעור, בייחוד לאחר שנעשו שגיאות מרובות כל כך על-ידי אלה, שלפי המקובל – כל רז מן המסתורין הצבאיים ברור להם".⁸ כל קורא הצופה בדיונים בטלוויזיה על נושאים ביטחוניים יכול להיווכח עד כמה צדק ז'בוטינסקי בטיעונו זה.

מופתעותו של ז'בוטינסקי נבעה מן הממד הפציפיסטי-ליברלי-מודרניסטי שבאישיותו – הוא האמין שההיגיון של ראשי המדינות יגבר על הרגש, שהמחיר הכבד ירתיע את מקבלי ההחלטות, כפי שגם העריכו בלוך ואחרים; שמקבלי ההחלטות יעשו אינטלקטואליזציות מבוססות על הנסיבות, ויקבלו החלטות אופטימאליות, ואיכשהו תמָנע מלחמה. אבל הלאומנות הייתה אז חזקה מכל שיקול דעת. התפרצות לאומנית זאת, ביחוד בגרמניה, שתקפה את בלגיה הניטרלית משיקולים צבאיים, בלא שהיה כל סכסוך ביניהן, גרמה לו אכזבה מן הפרדיגמה של הליברליות, שרווחה במערב עד פרוץ המלחמה (ורווחת למרבה הפרדוכּס עד כתיבת שורות אלה, עם תוספת פרוגרסיבית ופוסט-מודרניסטית), וחיזקה את דעתו שלאוּמנות זאת במסלולה האנטישמי, תוביל לשואה, אם היהודים לא יחסלו את הגולה. כך באופן עקיף התחזקה ציוניותו בפרוץ המלחמה. ______________ על חשיבות הבנת הקרב ומי מכיר אותו הכי טוב; לאומיות ומלחמה; רשלנות אנשי הצבא המקצועיים לכאורה; חוסר ידע של המצביאים על הנעשה באמת בשדות הקרב; שחצנות של אנשי צבא וחוסר תשומת לבם להזהרות; "הנס על המארן"; איכות של צבא לא הגודל קובע אלא המקצועיות; העיתונאים הצבאיים מפברקים דיווחים ומעבירים "פייק ניוז". 

1. שולמית לסקוב, ז'בוטינסקי וטרומפלדור, המשותף והשונה, עת-מול, עיון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל, יד בן-צבי, יוני 1994, גיליון י"ט. ז'בוטינסקי הגדיר כך את טרומפלדור ב"סיפור ימי": "סוציאליסט ונושא מלחמות. אולם לא מאותם רודפי-השלום היושבים בחיבוק-ידיים ומחכים שאחרים יילחמו בשבילם". 2. לאון טרוצקי, ויקיציטוט. 3. איתן בן-נתן, אוצר הציטטות, מגנס, 2009, עמ' 491. 4. שם ספרם של זאב שיף ואהוד יערי על המלחמה, הוצאת שוקן, 1984. 5. הקריאה הערבית המקובלת במלחמה נגד ישראל "ברוח ובדם נפדה את פלשתין", להיות אזרחים בישראל, ספר אזרחות לתלמידים, משרד החינוך, 2001, עמ' 249; אורי אבנרי, איך היונה הפכה לנץ, הארץ, 25 באוקטובר 2012. 6. אותה תרבות אִפיינה את צה"ל לפני מלחמת יום הכיפורים, עם תוצאות דומות. 7. חיל המשלוח האמריקני מנה כמיליון חיילים רעננים. 8. טורקיה והמלחמה, שם, עמ' 202-201.