בחצי השנה האחרונה, בעקבות הכישלון הצורב של הממשל האמריקני אשר עשה כל שלאל ידיו כדי שממשלת "השינוי", "הריפוי" תמשיך לשבת על מכונה, נושבת רוח חדשה-ישנה מהממשל הדמוקרטי, רוח של אכזבה ותבוסה. הממשל הדמוקרטי עצם עיניו, אטם אוזניו, סכר פיו, החזיק ידיו קשורות לאחור, יצא מגדרו כדי למנוע את חזרת הימין לשלטון ואת חזרת ראש הממשלה בנימין נתניהו להגה השילטון.
הכל נסלח בימים ההם לפני כחצי שנה. המטרה קידשה את כל האמצעים, רכבת אווירית לצורך הענקת תחושה ציבורית במדינת ישראל כאילו ממשלת "השינוי והריפוי" קורצה מחומרים של מנהיגים בינלאומיים, מדינאים בחסד עליון. הם נחתו כאן בקצב מסחרר לצורך הצגה עם תפאורה מרשימה, צילומים, כל בעל תפקיד זוטר כבכיר התגייס למשימה החשובה: "רק לא ביבי" באנגלית רהוטה ומהוקצעת. השיא היה בהגעת נשיא ארה"ב לביקור קרוב ביותר למועד הבחירות. כל זה לא עזר, העם היושב בציון הביס את חלומות הנבחרים האמריקנים אשר ללא בושה העזו להתערב בבחירות הפנימיות במדינת ישראל.
לממשל זה אין "זכות" ראשונים וזו אינה רעידת אדמה. זכרנו את ביל והילרי קלינטון, את ברק חוסיין אובמה, את דונלד טראמפ, ברם הפעם עזות מצח שברה שיאים אשר טרם נרשמו כמותם בדברי ימי הפוליטיקה הישראלית הקצרה. ההתנהלות של המעצמה הגדולה בעולם יותר ממביכה, היא נושקת לסף המגוחכת על מפתן העלובה.
עד לא מכבר, גם בימי המחלוקות הקשות והנוקבות של ההנהגה הישראלית מול ההנהגה האמריקנית במיוחד זו הדמוקרטית, ההתנהלות הייתה מתוך כבוד מסוים לבן הברית היציב היחיד של המעצמה הגדולה בעולם, מדינת ישראל. מחלוקות התבררו הרחק מעין הציבור, גם אחרי נאומו ההיסטורי של בנימין נתניהו בשני בתי הקונגרס מעל ראשו של ברק חוסיין אובמה.
כשהאמריקנים ביקשו למחות על פעולה ישראלית, אמירה ישראלית, הם עשו זאת מתוך כבוד לפעמים אחרי שהדליפו ולעיתים לפני שהדליפו לתקשורת האמריקנית ולסייעניהם בתקשורת מדינת ישראל. עד לא מכבר ניתן מקום של כבוד כמתבקש לכל הערה מהממשל האמריקני, ההתייחסות הייתה יסודית, מעמיקה רצינית, כל מחאה זכתה למעטפת למידה, הפנמה, תגובה, תיקון במידת הצורך.
אלא שמאז הכרעת הרוב הישראלי באופן דמוקרטי מובהק, רוחות רעות, ישנות וחדשות החלו לנשב ביתר שאת וביתר עוז מהבית הלבן. רוחות שבעבר זכו להתעלמות מוחלטת מוגדרות היום כרוחות סוערות, רוחות המאיימות לעקור את כל הנקרה בדרכן. בליל הבחירות נוסדה בבית הלבן מחלקה חדשה. מחלקת המתוסכלים, המאוכזבים, הזועפים והנוקמים, מחלקת הגינוי הישראלי.
בכל יום מנפיקה המחלקה העסוקה ביותר בבית הלבן גינוי. פעם זה על בחירת בצלאל סמוטריץ, פעם הרפורמה המשפטית החשובה והנדרשת, פעם מות העיתונאית שירין אבו עקלא, פעם "אלימות המתנחלים", פעם בחירת איתמר בן-גביר, פעם העלייה להר-הבית, הלב הפועם של עם הנצח, פעם הקמת הישיבה בחומש שניתנה על הדרך כמתנה אין חפץ בה בימי הגירוש והעקירה, פעם גילוי הידוע על מעורבות במחאה, פעם ועוד פעם, עד הפעם הבאה.
מדינת ישראל חולקת עם ארה"ב ערכים משותפים, דמוקרטיים, ליברלים. מדינת ישראל רואה בארה"ב משענת עוצמתית. מדינת ישראל עדיין נסמכת על שולחנה, מדינת ישראל זקוקה לשיתופי הפעולה השונים והחשובים בתחנות חייה. מדינת ישראל איננה שוכחת לרגע מי הוא האח הגדול ומי האח הקטן, עם זאת, התיעוב הקיצוני של מחלקת הגינוי היומי בבית הלבן, בעת הזאת, לצד מסע ההשפלה הפומבי של הנשיא ג'ו ביידן בסירובו להזמין את ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, היא חרפה על ראש הממשל ועל ראש עדת המעודדים מבית ומחו"ל.
כמו במציאות, זעקת ה"זאב זאב" מאבדת את כוחה, כך גם האינפלציה בגינויים היומיים מארה"ב הופכת אותם למשל ולשנינה. רוב אזרחי מדינת ישראל הריבונית, העצמאית, היהודית והדמוקרטית מתייחסים במנוד ראש להתנהלות מחלקת הגינוי האמריקני היומי, סולדים ממזמיני הלחצים על ראש הממשלה, בזים למוחאי הכפיים המחלישים את מעמדה של מדינת ישראל, ויודעים שאריה לא צריך לשאוג כדי שיידעו שהוא אריה, מדינאי לא צריך סט צילומים כדיי שידעו שהוא מדינאי.