מאז 2021 השקיע חמאס את עיקר מאמציו בזירה הפוליטית הפנים-פלשתינית. חמאס שב והבהיר, כי אינו יכול לשחרר את פלשתין לבדו בדרך ההתנגדות החמושה, כפי שאין פתח יכול לבדו להגיע להסדר שלום עם ישראל בדרך המו"מ. בה בעת, חמאס חתר לפיוס לאומי ולקיום בחירות, שבהן האמין שיזכה בהישג מרשים שיעזור לו להיות חלק מההנהגה הלאומית, ובהמשך לכבוש אותה. אבו מאזן טרף את הקלפים עם ביטול הבחירות ב-2021. הוא אילץ את חמאס לשנות אסטרטגיה וגרם למעשה לפרוץ עימות "שומר החומות", שהתאפיין ברב-זירתיות – רצועת עזה, הגדה המערבית וערבים אזרחי ישראל. מאז מנסה חמאס למנוע עימות ברצועת עזה ומעודד את העתקתו לשטחי הגדה, וכן מנסה לעורר את הציבור שם לפעול נגד הרשות הפלשתינית ואף להביא למיטוטה. אלא שספק אם יש בהשתלשלות דברים זו להצדיק את רעיונות ההסדרה במתכונת המדוברת כיום. ראשית, בעקבות מבצע "מגן וחץ" נותרה שאלה האם חמאס אכן לא נטל בו חלק והאם הוא מאבד מכוחו כתוצאה מאי-התערבות זו, והאם הג'יהאד האיסלאמי, שספג את מרבית המהלומות בעימות, נחלש כתוצאה ממנו. אולם, מהתבטאויות בכירי הג'יהאד האיסלאמי ובכירי חמאס אחרי העימות עולה הרושם, כי לפחות תודעתית, אי-התערבות חמאס העניק לשניהם יתרונות, ועמידת הג'יהאד לבדו מול ישראל בזמן העימות חיזקה אותו בזירה הפלשתינית. דוברי שני הארגונים מבהירים, שנוצר למעשה דפוס חדש של מאבק, שבמסגרתו לא כל הארגונים נוטלים בו-זמנית חלק בעימות אבל מגבים אותו, כל אחד בדרכו, אם במסגרת חדר מבצעים משותף או בדברור ותמיכה פומבית. התבטאויותיהם של בכירים, ביניהם זיאד נחאלה, מזכ"ל הג'יהאד, ומוסא אבו-מרזוק, מראשי חמאס, לא חושפת מתח בין הארגונים אלא הבנות המותאמות בתפיסתם למציאות הנוכחית. נראה ששני הארגונים שמרו במידה רבה על כוחם. עם זאת, בעוד חמאס קובע עדיין את כללי המשחק, הוא יידרש מעתה להתמודד עם הג'יהאד, בפרט כשייעשה ניסיון לגבש את רעיון ההסדרה לכלל הסכמה מחייבת, בעלת אופי פורמלי יותר מהעיקרון של "שקט תמורת שקט". אשר לחמאס, עולה שאלה לגבי מרחב התמרון שלו והאם יוכל להסכים להסדרה או לעמוד בהתחייבויות שתטיל עליו. חמאס הרי התנה בהסכמה או קונצנזוס לאומי כל תהליך הנושא אופי מדיני עם ישראל. ברור, כי הסדרה במתכונת רחבה של בניית תשתיות חדשות, נמל ימי ופתיחה של הרצועה למעבר התושבים, נושאת אופי מדיני. גם הסדרה במתכונת מצומצמת, שיש בה הסכמה הדדית - הכרה ישראלית דה-פקטו בחמאס ככתובת, על אחת כמה וכמה כשלטון, איננה עניין של מה בכך מבחינת חמאס. יתר על כן: חמאס נמצא בתחרות מתמדת עם הרשות הפלשתינית על ליבו של הציבור. הוא אומנם דל במשאביו אך נהנה מפופולריות עממית, מה שמאזן את יחסי הכוחות ביניהם. הגעה להסדרה בין ישראל לחמאס, שתהיה רחבה ממה שהכרנו עד כה, תעמיד את חמאס בפני מכבש האשמות שיציגו אותו כמי שהולך לפתרונות נפרדים עם ישראל, וכמו פתח יריבו, משחק לידי ישראל ומאפשר לה להמשיך ולנקוט מדיניות של הפרד ומשול. האסטרטגיה שגיבש חמאס בשנים האחרונות נועדה בין היתר להתמודד עם האשמות מסוג זה, שהוטחו בו מאז השתלט על רצועת עזה ב-2007. לפיכך, חמאס צפוי להקפיד, כי כל מהלך שיעשה ברצועת עזה עם ישראל ישא אופי ביטחוני והומני, ולא כזה שיהיו לו השלכות מדיניות.

ישראל מבחינתה הבהירה במעשים, לא בהצהרות, שאין בכוונתה לשוב לרצועת עזה. על-פי דירקטיבה זו פועלת למעשה מערכת הביטחון הישראלית מאז 2005, והיא איננה נסתרת מעיני הפלשתינים. (הקולות הקוראים לשוב לעזה מהימין הרדיקלי אינם נקלטים עדיין בצד השני כשינוי מעשי). לכן יכול חמאס להרשות לעצמו שלא לעמוד במצופה ממנה בלי להיתקל בתגובה מצד ישראל, כמו למשל בעימות "מגן וחץ", כשלא מנע מהג'יהאד האיסלאמי את ירי הרקטות, והוא ממשיך לעודד ולהכווין טרור ביהודה ושומרון. עובדה זו, ובעיקר ההתנהלות מול הג'יהאד ברצועה, עשויה ללמד גם על מוגבלות יכולת הריסון שלו. עם זאת, לא ניתן להעלות על הדעת שישראל לא תדרוש, כאשר ידובר בהרחבת ההסדרה, סיום לפרשת השבויים והנעדרים, הפסקה מוחלטת של מעורבות בטרור ביו"ש או בזירה אחרת. ספק רב אם חמאס יוכל לקבל דרישות אלה, שיציבו סימן שאלה גדול על עצם האפשרות לקדם הסדרה נרחבת לכן, על ישראל להכיר במציאות הנוכחית, שבמסגרתה עקב הפילוג בזירה הפלשתינית, אין אפשרות לספק את דרישות הביטחון שלה בלי תיאום פלשתיני בין-ארגוני, אם יש בהן ממד מדיני או נודעת להן משמעויות מדיניות. אם יפנה חמאס להסדרה נפרדת במתכונת רחבה עם ישראל, הוא צפוי להימצא באותו מקום מוחלש בו נמצאת הרשות הפלשתינית היום, משום המודעות הגוברת לסכנת ה"הפרד ומשול" הישראלית וההתנגדות העזה לכל מהלך שאינו נשען על הסכמה לאומית. לפי שעה, כל עוד מהלך מדיני איננו עומד על הפרק, ייטב לישראל אם תמשיך להתמודד עם האיום הביטחוני שמקורו ברצועת עזה במתכונת הנוכחית של הידברות שקטה. זו מתמקדת במאמץ לקיים שקט לאורך גבול הרצועה, בתמורה לסיפוק צרכי הקיום של תושבי הרצועה, תוך ניסיון לחזקו ולהרחיבו לגזרות נוספות, אך בלי הגדרות רשמיות והצהרות שאפתניות.