אתחיל במסקנה: מכל המשגים החמורים שעשה בנימין נתניהו בטיפולו הכושל והמרושל והיהיר בבעיית גירעונה של אירן בולט דווקא הריק (חיריק תחת האות ר'), הצעד החסר. מה הוא? נכון, מאז שב לשלטון ב-2009 היה עליו להסתייג מן היוזמה האמריקנית להסכם עם האיאתולות. אך משהמשא-ומתן התנהל על-ידי ברק אובמה וג'ו ביידן צריך היה להפעיל Fall back position (חלופה, אלטרנטיבה) וללחוץ על האמריקנים שאם הם כבר מתעלמים מהתנגדותו, שיכללו בהסכם התחייבות של טהרן לא לאיים ולא לפגוע באף לא אחת מהמדינות החברות האומות המאוחדות, כלומר ישראל. אמריקה ואירופה היו מקבלות התעקשות על תביעה כזאת בהבנה. מכל מקום כדאי היה לנסות. הכל סבורים כי ביבי יודע לנהל משא-ומתן. לא, הוא יודע תמיד לעשות טריק וקונץ ושטיק ואחרי הסיכום לסחוט עוד משהו. זה כן. אבל חשיבה מקורית מחוץ לקופסה? רעיון יצירתי? לא הוא. ביבי "מרובע" מדי. ראוי היה שיאמץ טכניקה הקיימת מימי המחלוקות הגדולות בין בית הלל לבין בית שמאי. פעם נחלקו בדעתם מה טוב לו לאדם, שנברא או שלא היה קיים? נמנו וגמרו כי מוטב היה שלא ייוולד, אבל המשיכו באותו Fall back position, משהוא כבר קיים מה עושים לקיומו ולשרידותו? אם העגלה האמריקנית ממילא נוסעת לעבר אירן - מקומה של ישראל עליה. התוצאה היא שישראל מאיימת לפעול בכוחות עצמה. הסיכוי שואף לאפס. אך אם ישראל תחליט לתקוף בכוחותיה היא, ועל דעתה בלבד את מתקני הגרעין של אירן זו תהיה בכייה לדורות.¹ 1) הסיכום שמקדים את הרעיון להצטרף למשא-ומתן ולהגיש תביעה מדינית הוא כישלון אחד גדול. האירנים ממשיכים בדרך לפצצת אטום. ישראל מפטפטת ולא תתקוף את המתקנים באירן (אם תתקוף לבד על דעת עצמה זו, כאמור, בכייה לדורות; ואם רק תאיים ולא תנקוף אצבע - תיהרס אמינותה לשנות דור;). אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי ואוי לי מביבי.