הימים האחרונים בישרו לנו כי בקואליציה נחושים עכשיו פחות לקדם את הרפורמה של יריב ורוטמן, כי ראש הממשלה נוטה לאפשר לאופוזיציה למנות נציג(ה) מטעמה בוועדה לבחירת שופטים. אם יבוצע מהלך זה, ברור כי הרפורמה לא תשוב לתחייה. אבל, ראה זה פלא, המחאה בחוץ עדיין בעיצומה. אומנם כנפיה קוצצו בשל התמעטות המפגינים בחוצות הערים, אולם מהחדרים הסגורים גיציה עדיין ניתזים, מעלים עשן, וריח האש החורכת עוד נישא באוויר. קומץ הגנרלים בחליפות הנפתלין ממשיך להתכנס בחשאי, ממשיך גם לחרוש את מזימותיו בדיונים הסגורים¹. כך נחשפו גם ובעיקר מטרותיה האמיתית של המחאה העכשווית, והן, מסתבר שרירות וקיימות מראשית היוולדה: לשבור ולנתץ את ה'ביחד' היהודי/ישראלי, לפרק תוצר עמל מפרך של 100 שנות קיבוץ גלויות, לאיין את השגי התנועה הציונית, לקבור את עילת קיומה של מדינת ישראל: אותו 'ביחד'. פאר הקוממיות היהודית. קיבוץ הגלויות המזהיר, ה"אחים אנחנו", שמלווה את המעשה המשיחי כמעט של קיבוץ הגלויות. האם כל אלו קרסו ומתו? האם אנחנו חוזים בסוף עידן הציונות? תפיסת ה"ביחד", הישראלי/יהודי הייתה התשתית האידיאולוגית המוצקה לעצם קיומה של המדינה. ה'ביחד' מבית מדרשו של הרצל, נשען על ההנחה שהיהדות, כמכנה משותף לבני העם הזה וצאצאיו לדורותיהם, תתקיים ותשגשג רק בישראל. תפיסה זו גם מציגה הוכחה: עמידות איתנה רק בארץ ישראל בפני תלאות הזמן, שחרור מאיומי תנועות סמי לאומניות שפשטו באירופה, שנאה ואלימות בארצות המזרח, וצה"ל, הצבא הבלתי מנוצח בכל מלחמותיו. היא הוכיחה כי ניתן לגבור על זרמי ההתבוללות רבי עוצמה. הציונות פעלה ככוח מאחד החזק מכל גורמי הפיצול העמוקים. גם גברה על היותו של העם נתון בתנאי פילוג גאוגרפיים ואתנוגרפיים עמוקים, ובשל כך גם חלש ונתון לרדיפה מתמדת. הציונות וה"ביחד" היוו את המרשם המנצח לשינוי עתיד העם היהודי ולהמשך קיומו הלאומי. עכשיו המחאה נמצאת ברגעי האמת שלה. להיות או לחדול, תוך שהיא קורעת לגזרים את עצם ההווייה של הביחד. יש ראשי הממשלה לשעבר ובכירים אחרים המתכנסים עכשיו באפלולית בתיהם הפרטיים, שהבינו בשעתו, בעבר, את השבר המסתמן. אף נתנו לכך ביטוי. אהוד ברק פנה בכינוס מיוחד של מפלגת העבודה (נתיבות, 24 ביולי 1997), ואמר: "אני מבקש סליחה בשם מפלגת העבודה מעדות המזרח, על עוגמת הנפש הרבה שנגרמה להם בשנותיה הראשונות של המדינה על-ידי תנועת העבודה לדורותיה... כאשר נשלחו ללא קשר למיקום בני משפחותיהם למקומות מרוחקים". אותו פוליטיקאי שוכח ואיננו טורח להבחין בבולען העצום הזה, שהוא בין החופרים אותו, עכשיו למרגלותינו, ממש. כך הוא הפך להיות האיש המאיים, באופן החמור ביותר על לכידות החברה הישראלית. אלא שכמסתבר בלי יאיר לפיד אי-אפשר. בין הפוליטיקאים האחראיים הראשיים לקעקוע הביחד הישראלי יש למנות את האיש הזה. הר"לביזם, שהוא היה והינו בין מולידיו הראשיים, היווה מתחילתו יריקה רבתי על אותו חלק מהעם איתו הזדהה בנימין נתניהו והוא, העם, הזדהה אתו. לפיד יצר מאבק סופר-אגואיסטי, משולל לחלוטין כל הבנה לראיה רחוקה מעט יותר, של משמעות מעשיו הרלביזם, כשיטה אנטי דמוקרטית בעליל, מהווה יריקה על בחירתו של אותו חלק בעם, שכבר בשנות החמישים עבר תהליך של הדרה בוטה מהאתוס הציוני (ע"ע ברק כאמור לעיל), ועכשיו נחתמת ההדרה הזו בהנחתה של פטיש של 100 קילו, כדי לבצע את שבירתו הסופית של ה"ביחד" הישראלי, גם לרסק אחת ולתמיד את מפעלה המרכזי של התקומה הציונית. הביחד שהלך ללא שוב: על-פי פרסום (מוטי קסטל), בחדשות ערוץ 14 (11.6.23), והדיווח משיחות בחדרים הסגורים במסגרת קבוצת הווטסאפ של ראשי המחאה, בחבורה 16 "חברים", לכאורה וביניהם: אהוד ברק, אהוד אולמרט, דן חלוץ, ישי הדס, שקמה ברסלר ועוד. בין ה"פנינים" שהושמעו שם (שוב לכאורה), על-פי המקור דלעיל, הדברים הבאים: "אהוד אולמרט: צריך לנהל מאבק ראש בראש יד ביד במלחמה כמו במלחמה". "ברק: בכל הכוח כל התחלה קשה ואנחנו בתחילת שלב חדש ובכל זאת חיוני". " דן חלוץ: חברים אם לא נגייס אלפי משתתפים כדי לייצר את האפקט הנדרש אז מוטב לא לעשות. צריך לרכז מאמץ בבניית הכח". על-פי המקור דלעיל, הרעיון המתגבש, הוא לכאורה חסימת נמל התעופה בן-גוריון. ושאלת השאלות היא: האם המידע האמור הגיע גם לידיעת משטרת ישראל? האם החליטה המשטרה מה לעשות עמו? ואולי, רק אולי, כל שנאמר לעיל, בחדרי חדרים הוא רק דברים בעלמא ואפשר להתעלם ממנו?