במלחמת העולם הראשונה התגבשה תורת הביטחון של ז'בוטינסקי שממנה גזרנו את פילוסופיית הביטחון שלו. אודסה, ובייחוד הספרים שקרא בילדותו ובנעוריו, חרשו באישיותו חריש עברי-אסטרטגי ראשון. מרקו ברוך הניע אותו לעבר המהפכה העברית. אך גדול מורי עבריותו היה יוסף טרומפלדור – הגיבור היהודי האולטימטיבי של המהפכה העברית בעת החדשה. טרומפלדור גילם עבור ז'בוטינסקי את שמשון, את אודיסאוס, את אייבנהו ואת סירנו דה ברז'רק. הוא היה משכיל, אידיאליסט, אמיץ, איש פעולה ובעל כושר החלטה. הפלפול היהודי שאִפיין את רוב המנהיגים הציונים היה זר לו. הוא לא רק לימד את ז'בוטינסקי את אבני היסוד של החשיבה ושל הפעולה האסטרטגית אלא הוא היה המודל שעל פיו חלם ז'בוטינסקי על מנהיגים עבריים בעתיד וחלום זה לא התגשם אפילו בקרב ממשיכי דרכו לכאורה כמנחם בגין, יצחק שמיר, אהוד אולמרט ובנימין נתניהו, והם לא הבינוה כי לא התעניינו בה. חמש שנים אחרי שטרומפלדור נפל בתל-חי, כתב ז'בוטינסקי: "ספק אם הייתה בדורנו עוד ביוגרפיה רומנטית ורבת-תוכן כל כך כשלו... שני חסדים העניק הגורל לטרומפלדור: את ירושת אביו¹ ואי-היכרות מוחלטת של הגטו.² כך גדל צעיר יהודי פשוט, בריא ושלם בנפשו³ – עברי באותו מובן נשכח, כפי שהיו עברים, המלך שאול, המלך דוד, או שמשון וכל חבריו כמתוארים בספר שופטים.⁴ (בכל תלמודי-התורה של חרדי ירושלים הנהנים מן ה'חלוקה', פוסחים על לימוד ספר זה של כתבי-הקודש)".⁵

עוד לפני ז'בוטינסקי היו מי שפעלו להקים גדודים עבריים שיילחמו לצד בריטניה ובעלות בריתה. ז'בוטינסקי העיד בזכרונותיו כי גם ברוסיה, וגם בכל מדינה שאליה הגיע בעבודתו העיתונאית בפרוץ המלחמה, הוא גילה התלהבות כללית של הציבור להתגייס ולהילחם. מכאן שבציבור במדינות השונות האמינו לא רק שמלחמתם צודקת, אלא גם שהם ינצחו. כך זה היה גם באנגליה. המנהיג הציוני, ד"ר דוד אידר⁶, כתב: "הרעיון על יצירת גדוד יהודי התקבל בשבועות הראשונים של המלחמה על-ידי ישראל זנגוויל⁷, לאופולד גרינברג⁸, יוסף קאואן,⁹ ועל ידי. ידענו כי תהיה זאת מלחמה ארוכה, ואולי אף מלחמת השמד. רצינו כי יהודים ימלאו תפקידים, כיהודים, בכל תפקיד שיִקָראו למלאותו, כדי שהאומה היהודית לא תישאר מחוץ לחשבון, בעת עריכתו הסופית. אנשי הצבא קיבלו בתחילה ברצון את התוכנית, וכשהצלחתה נראתה כמובטחת, הפכו את הקערה על פיה, בהשפעת החוגים היהודים המתבוללים".¹⁰ במקביל, התקיימו שיחות במילנו שבאיטליה, מיד אחרי פרוץ המלחמה, על שיתוף פעולה בין המהפכן היהודי רוסי (שהתנצר ושחזר ליהדות) פנחס רוטנברג¹¹ – שהיה בעל מעמד בכיר בקרב הסוציאל-רבולוציונרים הרוסיים – ובין בר בורוכוב¹² ודוד גולדשטיין¹³, אנשי מפלגת פועלי ציון הציונית. לפי ההיסטוריון מתתיהו מינץ, "רוטנברג הביא אתו לשיחות שתי הנחות יסוד: א. קיים אינטרס עליון של הדמוקרטיה ושל הסוציאליזם לקדם את ניצחונן של מדינות ההסכמה על מעצמות המרכז; ב. יש לנצל את נסיבות המלחמה לצורך אינטרסים לאומיים יהודיים, הווה אומר – גיוס מתנדבים יהודיים כתשתית למשא-ומתן, בין נציגות יהודית מוסכמת לבין בעלות-הברית, לשם קביעת עתידה של ארץ-ישראל כמדינה יהודית. בקצרה – מתנדבים תמורת מדינה".¹⁴

כשהצטרפו הטורקים למלחמה, כתב רוטנברג למנהיג הציוני, הכימאי ד"ר חיים ויצמן, שלימד באוניברסיטת מנצ'סטר באנגליה: "מן הרגע שהתערבו במלחמה הטורקים, נתגלה לפני הציונים אופק רחב ידיים ומלא אפשרויות מזהירות... הפתרון היחיד של השאלה היהודית היא ארץ-ישראל עצמאית... עתה נוכל לקבלה בצורה הוגנת, לנו כאומה, רק אם דם יהודי יישפך על שחרורה. יהודים ונשק בידם".¹⁵ נסיונות נוספים של רוטנברג להשיג את תמיכתם של מנהיגים ציוניים בלונדון בתוכניתו, לא עלו יפה.¹⁶ והיה המנהיג הסוציאליסטי בארץ ישראל, דוד בן-גוריון, שפעל להתנדבות לצבא הטורקי, וטען חודש לפני כניסת טורקיה למלחמה שטעות היא לחשוב שניצחון בריטניה ובעלות בריתה יהיה ניצחון החרות והקִדמה. לדבריו, אין לסמוך על בריטניה, כי "בהודו משטר דספוטי המחניק באמצעים אכזריים כל רעיון חופשי וכל סימן של התעוררות דמוקרטית", וכי מחולשת טורקיה "ירוויחו הערבים בלבד, ומי לנו שונא כמוהם? לנו דרושה טורקיה חזקה". בטורקיה חזקה "יהיה ערך גם לנו ותקווה לעתיד".¹⁷ מסתבר כי למרות שלמד משפטים באיסטנבול, לא הבין בן-גוריון את מעמדה האסטרטגי של טורקיה, את תרבותה ואת יחסה לציונות. הבנה אסטרטגית לא הייתה לו. הוא לא היה היחיד, וחבורה בורה זאת בנושאים אסטרטגיים הייתה לרועץ בדרכו של ז'בוטינסקי.

ההבדל בין קבוצת זנגוויל וקבוצת רוטנברג, לבין ז'בוטינסקי, היה זה: ז'בוטינסקי הקים יחד עם טרומפלדור¹⁸ את גדוד נהגי הפּרדות באלכסנדריה, במסגרת הצבא הבריטי, חודשים אחדים אחרי פרוץ המלחמה, ואת גדוד 38 של קלעי המלך, אחרי שנתיים וחצי, כמעט לבדו. שתי הקבוצות האחרות כשלו במשימתן בשלב הראשון, והמשיכו את מפעלו של ז'בוטינסקי, בשלב השני. יישום רעיונות אלה – שבתנאי מלחמת העולם הראשונה היה משימה כמעט בלתי אפשרית – הצליח בגלל הבנה עמוקה של ז'בוטינסקי את הוויית הצבא והמלחמה, המבוססת על פילוסופיית הביטחון שלו; משום שהוא האמין בסיסמה שטבע הרצל: "אם תרצו אין זאת אגדה"; משום שגבורה ולחימה בטחנות רוח כביכול, היו בשבילו דרך חיים, ומשום שהוא השקיע בהם את כל זמנו ואת כל משאביו, בעיקר האינטלקטואליים.

הלקח: לבן-גוריון ולכל ממשיכיו בראשות הממשלה ובמשרד הביטחון לא הייתה אינטלקטואליות ביטחונית. לכן הגענו למלחמת העצמאות לא כצבא מקצועי; לכן החבורה הבלתי מקצועית של 1948 בנתה את צה"ל בצלמה ובדמותה הבלתי מקצועית; לכן הגענו למלחמת יום הכיפורים בלא להפיק את לקחי מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה וללא תוכנית הגנה שתורגלה למלחמת יום הכיפורים; לכן מהלכינו הגרועים הביאו להקמת החמאס בזמן האינתיפאדה הראשונה כדי לנטרל את אש"ף ואת החיזבאללה בזמן מלחמת לבנון הראשונה; לכן גורשנו מלבנון בבושת פנים בשנת 2000 והפלשתינים מתישים אותנו בלחימת הטרור שלהם. _____________________________ בשבוע הבא: האם העולם הערבי התכונן לצאת למלחמת קודש, "ג'יהד", לצד טורקיה במלחמת העולם הראשונה; מפגש זאב ז'בוטינסקי עם מכס נורדאו במדריד; אכזבת ז'בוטינסקי מנורדאו; האפשרויות שנפתחו לציונות במלחמת העולם הראשונה; הקושי לחולל מהפכה ולהיפטר מן הגלותיות.

1. אביו נחטף בגיל צעיר כ"קנטוניסט" שהתחנך בבית נוצרי וגויס לצבא הרוסי בכפייה. היה צורך בעוז רוח רב כדי להחזיק מעמד ולהישאר ביהדות. 2. גם לזאב ז'בוטינסקי העניק הגורל חסד זה. 3. כגיבוריו של הומרוס כפי שראה אותם ז'בוטינסקי. 4. ז'בוטינסקי פרסם אז בפריס, בהמשכים בשבועון הציוני "ראזסוויט" (השחר), את הרומן העברי שלו, "שמשון". ברומן זה שרטט ז'בוטינסקי את תפיסתו על העבריוּת התנ"כית ועל העבריות הרצויה בימיו. 5. זאב ז'בוטינסקי, "קפטן טרומפלדור", הרוויזיוניזם הציוני בהתגבשותו, מכון ז'בוטינסקי, 1985, עמ' 55. התפרסם לראשונה ב"ראזסוויט" ב-1925. 6. ד"ר דוד מונטגיו אידר (12.8.1865 – 30.3.1936). היה פסיכואנליטיקאי, רופא, איש רוח וסופר יהודי-בריטי. 7. סופר יהודי אנגלי נודע ופעיל ציוני. יסד את התנועה הטריטוריאלית היהודית. 8. עיתונאי יהודי-בריטי, עורך העיתון "ג'ואיש כרוניקל", פעיל בהסתדרות הציונית ושליחו של הרצל בקרב הפוליטיקאים הבריטיים להפצת רעיונותיו. 9. ממנהיגי ההסתדרות הציונית בבריטניה. 10. דוד אידר, מצוטט בספר תולדות ההגנה, כרך ראשון, ספר שני, הוצאת מערכות, 1956, עמ' 749. 11. ממנהיגי היישוב העברי. חלוץ התעשיה המודרנית בארץ ומייסד חברת החשמל. 12. מאבות הציונות הסוציאליסטית וממייסדי מפלגת פועלי ציון ומנהיגיה. 13. פעיל במפלגת פועלי ציון וחבר של בורוכוב ורוטנברג. 14. מתתיהו מינץ, יוזמת פנחס רוטנברג להקמת גדודים עבריים עם פרוץ מלחמת-העולם הראשונה, "הציונות", כרך ח', מאסף לתולדות התנועה הציונית והיישוב היהודי בארץ-ישראל, אוניברסיטת תל אביב, 1983. 15. מכתבו של פנחס רוטנברג לד"ר חיים ויצמן, 14 לנובמבר 1911. 16. מכתבו של ז'בוטינסקי לצ'לנוב, שם, הערה. 17. דוד בן-גוריון, לשאלת המזרח, אחדות, 4 באוקטובר 1914. 18. טרומפלדור היה קצין בצבא הרוסי שזכה לאותות הצטיינות רבים על תפקודו במלחמת רוסיה–יפן מידי הצאר עצמו. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה עבד טרומפלדור בקיבוץ דגניה א', כפלח. חברי דגניה לא פסקו מלהלל ולשבח אותו על כוח רצונו העז והצלחתו בעבודה, למרות היותו גידם. הם ציינו גם שהוא בלט בגישה בלתי מתפשרת בוויכוחים בנושאים רעיוניים. הוא עזב את הארץ ונסע למצרים. יצחק טבנקין, ממנהיגי מפלגת פועלי ציון, סיפר כי טרומפלדור שוחח עמו בעניין יציאתו את הארץ. נימוקיו היו שניים: הנימוק העיקרי היה פוליטי-ציוני: מלחמה נגד טורקיה מתוך סיכוי לקרב את הגשמת הציונות, בעקבות חלוקתה, כי אין תקווה מטורקיה מבחינה ציונית. ונימוק אישי – הוא נשבע שבועת אמונים לרוסיה, כחייל, ולא יפר את שבועתו. הוא יכול להילחם בתוך רוסיה על שינוי משטרה, אך בשום פנים לא ילחם בה מן החוץ. (ארכיון תולדות ההגנה, תעודה 1668).