כדרכו, לבדוק את אבני היסוד של כל נושא ונושא שבו עסק, נסע ז'בוטינסקי, בהסכמת עורך העיתון המוסקבאי, דרך ספרד ופורטוגל, לארצות צפון-אפריקה ולמצרים, לבדוק את ההשערה שארצות מוסלמיות והעולם הערבי יצטרפו ל"מלחמת קודש – ג'יהד" לצִדה של טורקיה, שהרי הסולטן הטורקי הוא "ח'ליף המאמינים". אם כך יקרה, ייתכן שעליו יהיה לשקול שוב את תוכניתו לגייס יהודים להילחם לצדה של אנגליה נגד טורקיה, שהרי בכך יסתבכו היהודים עם העולם הערבי מוסלמי, מעבר להסתבכות הצפויה שבהקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל. במדריד ביקר ז'בוטינסקי את מכּס נורדאו שגורש מצרפת, עקב היותו אזרח אוסטרו-הונגרי, על-מנת לקבל את תמיכתו בתוכנית. נורדאו היה גיבורם של הסטודנטים הצעירים, לרבות ז'בוטינסקי, עשרים שנה לפני כן, במפנה המאה. "זכרתי כי ברומא, בסוף המאה, עוד מצאתי נוער שנורדאו היה מנהיגו", כתב ז'בוטינסקי באוטוביוגרפיה שלו. "עוד למדו מעל דפיו את דרכי ההעזה החודרת אל-תחת כל צעיף ומסווה, המגלה תועבה מאחורי המזבח; את הכישרון הנשכח של אַל-מחילה, של אפס-פשרנות, של זעם ושנאה למול הכעור והשקר. בקיבוץ את סוד המהפכה למדו ממנו".¹ "הוא היה אדם יוצר, מודד ובידו אמת-מידה של צדק", אמר ז'בוטינסקי בהספידו את נורדאו שנתיים אחרי מותו, ב-1925, בנאום בפריס. "אמת-מידה זו יישם לגבי התופעות ואמר את דברו בלא רחמים: מאזניכם מאזני כזב. בדרך זו החדיר לתוך נשמותיהם של בני דורו את זכר הדברים שהעולם שוכח בנפש חפצה: מידה שלמה, משקל שלם, אמת".² ז'בוטינסקי בן ה-34 הציג במדריד בפני נורדאו, בן ה-65, את תוכניתו, לגייס יהודים להילחם לצד אנגליה נגד טורקיה. למרבה אכזבתו, התברר לז'בוטינסקי, כי נביא "יהדות השרירים" הוא נמר של נייר, שעורר אחרים למהפכה, אך בעצמו נזהר ממנה. התברר לו שביקורתו שלו על היהדות הגלותית חלה גם על נורדאו. לפי ז'בוטינסקי, נורדאו השיב לו: "מה נתחבר למחנה פלוני בטרם קיבלנו מהם כל הבטחה בנוגע לעתידה של ארץ-ישראל? ואיפה נמצא את החיילים? בחלק הניטרלי של אירופה קטן היישוב היהודי, ואמריקה רחוקה מדי; והעיקר הוא יחסם הרגשני והאבסורדי של הציונים ל'ישמעאל אחינו'. ז'בוטינסקי: "דוקטור, הלא אי-אפשר לנהל את ספינתנו לפי הוראות ההדיוטים. לא, הטורקי איננו 'אחינו' ואף עִם 'ישמעאל' האמתי אין לנו כל קרבה רוחנית. אנו, ברוך השם, בני אירופה הננו, וגם בוניה במשך אלפים שנה. בנאומך בקונגרס אמרת: 'הננו הולכים לארץ-ישראל כדי להעתיק את גבולות אירופה, עד פרת הנהר', והמעצור הוא – טורקיה. עתה הגיעה שעתו האחרונה, האם נשב בחיבוק ידיים?!". נורדאו: "אלה, ידידי הצעיר, הם דברי היגיון, וההיגיון היא חכמת יוון השנואה לבני עמנו. יהודי איננו לומד מנימוקי השכל, הוא לומד מאסונות. לא יקנה מטריה 'אך ורק' מפני שהופיעו עננים ברקיע. יחכה עד שיורטב ויחלה בדלקת-הריאות".³ תשובה זאת הציגה את כל מפעל חייו של נורדאו, כצביעות.

כעבור יומיים, תאר ז'בוטינסקי המאוכזב את הפגישה במכתב, לחברו ישראל רוזוב, בפטרבורג: "לדעתו אל להם לציונים להתערב עתה, אלא עליהם לשבת בשקט ולשמור על הבנק⁴ ... אינני מסכים עם נורדאו. עלינו לפעול עתה. מדוע – ההסבר מיותר. קיימות בפנינו שתי דרכי פעולה: מקסימום ומינימום. מקסימום – עלינו להציע לאנגליה או לאנגליה ולצרפת, להקים יחידה צבאית של מתנדבים שתסייע במיוחד בכיבוש ארץ-ישראל תמורת הבטחות מוגדרות, שעל היקפן לא אדבר עתה. סבורני, שיימצאו מתנדבים באמריקה ב'תחום המושב', בגליציה המזרחית וגם בקרב השבויים היהודים האוסטרים⁵, וכן בין בני הנוער שנתקעו בפאריס, בשווייץ, בסקנדינביה, בגטו של לונדון, ובדרום אפריקה, הסובלים חרפת רעב. לשם גיוסם ואימונם יידרשו חודשים, אך דווקא באנגליה בטוחים שהמלחמה תימשך זמן רב. אינני יכול לקבוע את מספר המתנדבים שיעלה בידינו לגייס, אך עתה הוא הזמן המתאים לכך, כאשר כל אדם הוא יקר. כמובן, כל זה אפשרי רק אם תסכים אנגליה לתמוך בעניין, ליטול על עצמה את עול ההוצאות ולהשיג ברוסיה היתר לגיוס⁶ וכו'. מינימום – לפתוח משרד בפאריס או בלונדון לשם הכשרת דעת הקהל. להפעלת המשרד הזה דרוש כסף, לא פחות מעשרת אלפים פרנקים לחודש, וגם זה מעט מדי. חושבני, שאפשר לעניין עתה מדינאים בעלי השפעה בפאריס, בכל נושא הכרוך ביהודים ובהתיישבות יהודית בארץ ישראל, להוציא כמובן את הרעיון של מדינת היהודים⁷ בארץ ישראל. אם גם אתה סבור כך, אל-נא תחסוך כל קורבן למען פעולה זו. אינני נמנה בדרך כלל עם חסידי המימרה המפורסמת: 'עתה או לעולם לא', שכן ברגע זה אין היא במקומה. בכל אופן קיימות עתה אפשרויות עצומות".⁸

המפגש עם נורדאו לימד את ז'בוטינסקי שאם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי הקיר. משמע: מהלך מהפכני, אף אם הוא הגיוני, כדברי נורדאו, לא יזכה לתמיכה מצד ראשי הממסד, אפילו אם אחדים מהם, כנורדאו, דיברו וכתבו בשבח המהפכה. הסתבר לז'בוטינסקי שאף נורדאו, שבספריו ביקר קשה את התלמוד ואת יהדות התורה, בעצמו לא נגמל מן האופי הגלותי, אנטי-צבאי שלה, והתחמק, ככל חבריו בהנהגה הציונית, מהחלטות הקשורות לצבא ולמלחמה. אבל כפי שלמד ממרקו ברוך, וכפי שיכול היה ללמוד מאברהם אבינו וממשה רבנו, בלא החלטות בתחום זה, לא ניתן לחולל את המהפכה העברית ולהגיע לריבונות עברית. הגלותיות כפי שראה זאת ז'בוטינסקי מאופיינת בבריחה מאיומים או בהשלמה אִתם וללא במאמץ מחושב לנטרלם. באלפיים שנות הגלות שרדו היהודים בכך שהיגרו מארץ לארץ, שביקשו את חסות הפריץ והיו מוכנים לשלם את מחירם של פוגרומים מפעם לפעם. דרך חיים זאת הוכיחה את עצמה עד השואה ועד "מות האלוהים" כפי שניסח זאת הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה, שז'בוטינסקי ורוב בני דורו התעמקו בכתביו מאוד. כדי להקים מדינה של יהודים בארץ ישראל יש לחולל מהפכה תרבותית ביחס לצבא ולמלחמה. ז'בוטינסקי הקדיש את חייו כדי לחולל מהפכה כזאת אך השמאל הציוני הפציפיסטי גבר עליו לא רק בקרב הסוציאליסטים אלא גם בקרב תלמידיו הישירים וממשיכיו ממנחם בגין ועד בנימין נתניהו. על כך העיר מפקד חיל האויר לשעבר, בני פלד, שמדינת ישראל לא יצאה מן הגלות. ____________________ בשבוע הבא: האם המדינות המוסלמיות תכרזנה על "ג'יהאד" ותצאנה למלחמה כדי לסייע למדינה מוסלמית שנקלעה למלחמה? – ז'בוטינסקי הגיע למסקנה שהתשובה שלילית; התרבות המוסלמית במדינות בצפון אפריקה; המנהיגים המדיניים ומפקדי הצבאות אינם מבינים את המציאות המאקרו-אסטרטגית.

1. סיפור יָמַי. 2. זאב ז'בוטינסקי, מכּס נורדאו, – הרוויזיוניזם הציוני בהתגבשותו, מכון ז'בוטינסקי, 1985, עמ' 36. 3. שם, שם. 4. כוונה לאוצר התיישבות היהודים. נורדאו קרא לשמור על כספי הבנק, כדי שבבוא היום יהיו בידי ההסתדרות הציונית אמצעים פיננסיים בשביל ארץ ישראל. 5. שבידי הצבא הרוסי. 6. לפי אמנה בין בריטניה לרוסיה משנת 1859 היו שתי המדינות מנועות מלגייס את נתיני המדינה העמיתה. בסוף יולי 1917 חתמו שתי המדינות על אמנה המתירה גיוס חובה של נתיני המדינה העמיתה. 7. במקור Judenstaat. 8. ארכיון ז'בוטינסקי, אגרת מס' 2583, תיק א' 1 4/2.