כדי לגייס חטיבה יהודית שתִּלחם נגד הטורקים בארץ-ישראל, במסגרת הצבא הבריטי, היה על ז'בוטינסקי להִלחם בדעות קדומות ובמיתוסים, שהיו נחלתם, גם של מקבלי ההחלטות של המעצמות הלוחמות, וגם של ראשי ההסתדרות הציונית. המיתוס הראשון שהיה עליו להסיר, הוא האמונה שאם טורקיה תיכנס למלחמה, יתגייסו המוסלמים מכל רחבי העולם ל"ג'יהאד – מלחמת קודש", שהרי הסולטן הטורקי הוא "ח'ליף המאמינים", שאת פסק דינו יש לקיים.¹ לאמונה זאת היו שותפים מקבלי ההחלטות משני עברי המתרס, וזה אחד הטעמים שגרמניה סיבכה את טורקיה במלחמה, בניגוד לרצון מנהיגיה. טורקיה הייתה עיקר מעייניו של ז'בוטינסקי במלחמה. הוא העריך עוד במאמרו הנזכר לעיל מינואר 1912, שאנגליה תנצח במלחמה, ולפיכך, לא רק שטורקיה תובס כבעלת ברית של גרמניה, אלא שהאימפריה שלה תִּקָרע לגזרים. רבים סברו שמה שיציל את טורקיה היא מלחמת קודש של המוסלמים, לצִדהּ. את האמונה הזאת הוא ביקש לבדוק במדינות המוסלמיות, בצפון אפריקה ובמצרים. לדבריו, "בדקתי את הרושם שעשתה על 'המזרח' הזה טורקיה בצעדיה האחרונים, ומצאתי אפס!!!". נאמר לו: "קריאה למלחמת-מצוות?! אבסורד! מגוחך הוא אף לשאול על הרושם. רק אצלכם האירופים התמימים עדיין מאמינים בכך, כאילו אפשר במזרח, בשם הסולידריות של האיסלאם, לקומם המונים ולהניע אותם לסיכון רציני. הטורקים עצמם אינם מאמינים בכך. הנה, זה מאה שנים, שאירופה מכה את הטורקים ונוטלת מהם את אדמותיהם הטובות ביותר, בזו אחר זו, ובמשך כל אותה תקופה לא נקפה אצבע אף מדינה מוסלמית אחות לטובת הסולטן, אף על-פי שהוא נקרא חליף המאמינים. הגרמנים, שגם הם תמימים ככל שאר עמי-אירופה, השפיעו על הטורקים שינסו עוד פעם בדבר. לשווא. אף נפש אחת לא תבוא כאן לעזרת הטורקים. "מכל הארצות וכל הגזעים שהספקתי לראות בזמן נסיעתי ההיא, רק פה לא מצאתי אף רמז, אף זכר, אף צל, לאותו התיאבון ה'אקטיביסטי' שפגשתי על כל תחנות דרכי, מסטוֹקהוֹלם ועד 'אשבונה' (ליסבון). את מסקנתי סיכמתי במאמרי שנדפסו במוסקבה, ונודע לי שבחוגי הציונים זכיתי אז לביקורת מחמירה – האשימוני בשטחיות ובקלות-ראש ועיוורון: מוח אטום שלא הריח את הלהבה שבפנים – וכדומה. – פטפוט. אינני מדבר על 'המזרח' של היום² (אף-כי גם היום אינני מאמין עדיין בכוחו) – אבל בנוגע למזרח של אז, לא מתוך 'רשמנוּת' כי-אם מתוך ידיעת-דבר, אמרתי: עד סוף המלחמה הזאת ה'מזרח' לא יזוז ולא ינוע כנגד צו אירופה: ולא זז ולא נע".³

ב-28 בדצמבר 1914 התפרסם במוסקבה מאמרו של ז'בוטינסקי, "ממרוקו עד תוניס", שבו הוא ניתח את המאפיינים העיקריים של האיסלאם הצפון-אפריקני. לדבריו, גורם חשוב שם הן החבורות הדתיות "השואפות לשמור או לחדש את טהרת ההווי המוסלמי הישן. את האירופים הן אינן מחבבות, ובשמחה יִפָּטרו מהם, אבל גם את הטורקים למשל עוינים הם, כמעט באותה מידה, כי התרבות הטורקית שונה לחלוטין מן התרבות שלהן. ולא רק את הטורקים הרחוקים, אלא גם את הערבים שבמדינה השכנה, אשר להם מנהגים אחרים, ואפילו סתם אנשים המשתייכים לחבורה אחרת. האידיאל שלהן הוא שמרנות לשם שמרנות. על כל המוסלמים לחיות לפי דרכי קדמונים, אפילו היו דרכים אלה שונות זו מזו. ברי, כי רעיון איחודו של האיסלאם, איחודו המדיני, זר להן לפי עצם מהותו". אשר לחליפות ולאפשרות שערביי צפון אפריקה יענו לקריאת הסולטן הטורקי להילחם לצדו, הוא כתב שלרעיון החליפות "מעולם לא הייתה אחיזה בלבות המוסלמים. מבגדד עד גרנדה היו החליפויות קמות ומתפוררות, והשם עצמו נהפך למלה בעלמא. במחציתה של המאה התשע-עשרה, כשהאיסלאם היה עזוב לבדו הוא נתגבש בשורת מדינות פחות או יותר עצמאיות. ... הלאומנים הערבים בסוריה תוחמים תחום ברור בין עצמם לבין הטורקים. אופייני ביותר שבמצרים, בתוניס ובאלג'יר, התנועה הלאומית מופיעה לא בשם 'הערבים הצעירים', אלא בשם 'מצרים צעירים', 'תוניסאים צעירים', אלג'יראים צעירים'". סיכום המאמר: "בקושטא טעו וחשבו כי הפאן-איסלאמיזם הוא דבר-מה מציאותי, ועשו ניסיון לנצלו. הרוצה לדעת אם יש לניסיון זה סיכוי להצליח, צריך להכיר את הקרקע... דבר אחד ודאי: הקרקע נראית בלתי נוחה".⁴ מקבלי ההחלטות לא הבינו שאת הג'יהאד אפשר לבצע בארבע דרכים. ראשית בלב – הג'יהאד שבלב הנחשב על-ידי הנביא מוחמד לג'יהאד גדול כי האדם נאבק באמצעותו עם השטן למען אמונתו. הג'יהאד בלשון והג'יהאד בידיים, אלו מבוצעים כדי לשכנע את האדם להתאסלם ולתמוך בו. הג'יהאד הרביעי הוא הג'יהאד בחרב (מלחמה).⁵ עקרון השרידות של השליט קובע איזה ג'יהאד יממשו נתיניו והוא מופעל ברוב המקרים על-ידי השיקול של המשך שלטונו, וכשמתאים לו הוא מפעיל את הג'יהאד בחרב. כך נהגו שליטי מדינות ערב במלחמת העצמאות, וכשהם הבינו שהמשך המלחמה מסכן את שלטונם, הם חתמו עם ישראל על הסכמי הפסקת אש מבלי להשיג את מטרות "מלחמת הקודש" שעליהם הצהירו.

גם כעיתונאי צבאי בחזית המערב, בפרוץ המלחמה, הוא הגיע למסקנה שהמנהיגים המדיניים והמפקדים הבכירים אינם יודעים מה נעשה בחזית, ומנותקים במידה רבה מן המציאות. מסקנה זאת אינה מהפכנית מאוד. בצפון אפריקה הוא למד שההנחות האסטרטגיות של אנשי הפיקודים העליונים במדינות הלוחמות, מתבססות על מיתוסים, למרות שהמציאות מפריכה אותם. מכאן שאנשי הפיקוד העליון הם האיום הגדול ביותר על מדינותיהם ועל עמיהם. מסקנה זאת חיזקה אותו במאבקיו נגד הממסד הביטחוני האנגלי והמנהיגים הציוניים, בדרכו להקים חטיבה עברית לוחמת בצבא הבריטי, וגם לפעול לכיבוש הארץ על-ידי הבריטים. מסקנה זאת לא התקבלה על-ידי ממשיכיו – מנחם בגין, יצחק שמיר ובנימין נתניהו – כפי שהוכיחו מלחמת לבנון הראשונה, שמונה-עשרה שנות השהות בדרום לבנון, שתי האינתיפאדות והמִבצעים מול החמאס והג'יהאד האיסלאמי ברצועת עזה. אם היו מבינים את מסקנת מוֹרם הגדול, היו הופכים את צה"ל לצבא מקצועי ומקימים אקדמיה צבאית שהייתה מכשירה את מקבלי ההחלטות הבכירים גם במערכת הביטחון וגם במערכת הפוליטית. בשבעים וחמש שנות קיומה של המדינה, ההחלטות האסטרטגיות מתקבלות על-פי השכל הישר של מקבליהם, שללא הכשרה יסודית הוא בהגדרה פרימיטיבי. הוא אינו נחשף בכל איוולתו כי התוצאות בינתיים אינן קטסטרופאליות, בעיקר כי כך נוהגים גם האויבים. ________________________ בשבוע הבא: ז'בוטינסקי מגיע למצרים; הערכה כי אנגליה תשתלט על ארץ ישראל; יש לגרות את דעת הקהל בבריטניה ביחס לארץ ישראל; פעילות להקמת גדוד יהודי במסגרת הצבא הבריטי; התגבשות העוינות כלפי ז'בוטינסקי מצד המנהיגים הציוניים.

1. ח'ליפה הוא התואר של המנהיג האיסלאמי של ה"אומה" היא "אומת המאמינים". פירושו בערבית "מחליף" או "יורש", כלומר מחליף את הנביא מוחמד. הסולטן הטורקי נקרא כך. 2. שנות השלושים של המאה העשרים. 3. סיפור יָמַי, שם. 4. ארכיון ז'בוטינסקי, ת - 2/1914 עב. 5. שמעון מנדס, "הג'יהאד – מקורותיו, משמעותו והשפעתו", אתר ארץ הצבי, 15 בדצמבר 2002.