יחד עם ז'בוטינסקי החלו להגיע לאלכסנדריה מגורשים מארץ-ישראל, שתוך זמן לא רב מנו אחד-עשר אלף איש.¹ שנאתם לטורקים בערה בהם, על שגורשו מבתיהם. אחד מהם היה יוסף טרומפלדור. גיבור מלחמת רוסיה-יפן, שיהודי העולם התגאו בו. טרומפלדור לא גורש אלא "גרש" את עצמו – "מסר את עצמו לשלטונות הטורקיים למען יישלח יחד עם המגורשים".² כז'בוטינסקי בן אודסה, ועיתונאי בטורקיה, בהיותו קצין בצבא הרוסי, ספג טרומפלדור מורשת של איבה כלפי טורקיה. ניסיונו עם השלטונות הטורקיים בארץ-ישראל אף הגביר אותה. ז'בוטינסקי קלט את שנאת המגורשים וביקש לנצלה. רבים מן המגורשים היו צעירים שעלו לארץ ישראל מרוסיה והיו עלולים להישלח בניגוד לרצונם לארץ מולדתם, ולהתגייס, כפי שדרש הקונסול הרוסי באלכסנדריה, פטרוב.³ עד מהרה היה ז'בוטינסקי למנהיג המגורשים. לאחר שקיבל את הסכמת טרומפלדור, הוא יזם את גיוס הצעירים לצבא הבריטי, כגדוד מבצעי בחזית של ארץ ישראל. במקביל, הוא שוחח עם אנשי ממשל וצבא בריטים על הצורך האסטרטגי של אנגליה לכבוש את ארץ ישראל. הוא גם שלח מאמרים שהתפרסמו ברוסיה "על חשיבות החזית המצרית ועל הסכנה לתעלת-סוּאץ, אם לא יוקם עליה תריס מצדה המזרחי, תריס שפירושו ארץ-ישראל".⁴ בעת שהותו במצרים, ניסו הטורקים להשתלט על תעלת סואץ ולחסום אותה, בהיותה עורק תחבורה חיוני של האימפריה הבריטית. הקרב החל ב-2 בפברואר 1915 והסתיים למחרת. חיילים הודיים ממוצא סיקי⁵ בלמו את ההתקפה. ז'בוטינסקי קיבל אישור מהשלטונות הצבאיים לסייר בחזית התעלה ולראיין את הלוחמים. ממצאיו התפרסמו במוסקבה ב-19 במארס 1915: "מתברר כי סיקים אלה השתתפו בקרב... כשמזכירים את הקרב הזה הם צוחקים. (המפקד) מנופף בידו בהבעת בוז: גם לזה קרב יקרא! סתם הטרדה. גם חבריו צוחקים. הפלישה הגדולה למצרים השאירה אצלם רק זיכרונות מבדחים. כדי להתל בהם אני אומר: 'ובכל זאת, הן הנחתם לטורקים להוריד אל המים שמונה-עשרה סירות... ואמנם הסירות המפורסמות הללו מיפות עתה את נמלה של איסמעיליה. שתים מהן נשבו כשהן שלמות ואת שש עשרה האחרות משו מן המים והן נקובות ככברה".⁶

ז'בוטינסקי שכנע את עצמו ואת האנשים סביבו בחיוניות שבהקמת הגדוד, בלא לקבל את הסכמת ראשי ההסתדרות הציונית. שהרי אם הטורקים תקפו את תעלת סואץ, החיונית לאימפריה הבריטית, ואפשר שיתקפו שוב, סביר להניח שהבריטים ינסו לכבוש את ארץ ישראל, כדי להרחיק את הסכנה מן התעלה. ראוי לנצל את ההזדמנות החד-פעמית, כדי להשתתף בכיבוש הארץ. אחרי עבודת הכנה הוא כינס את צעירי המגורשים. לדבריו "הרציתי על המצב. השלטונות האנגלים לא הוציאו לפועל את דרישת הקונסול פּטרוֹב; אך לא יאה גם לשבת כאן בחבוק-ידיים ולאכול מזון-חסדים. מצד שני – אין ספק שסוף-סוף עלול הצבא האנגלי להתקיף את ארץ-ישראל. מיפו מגיעות בשורות-הרס: הטורקים אסרו את הלשון העברית על השלטים – הטורקים גירשו מהארץ את הד"ר רוּפּין (בא-כוחה של ההסתדרות הציונית), למרות שהנו נתין גרמני – הטורקים אסרו את דיזנגוף ושאר מנהיגי הישוב – הטורקים הצהירו שאחרי גמר המלחמה לא ירשו כל עליית יהודים – ועל כן?... "שם בליל אביב חתמנו על מסמך ... ועליו ארבע שורות ... החלטה לייסד גדוד עברי שיציע שירותו לאנגלים בעד כיבוש הארץ – וכמאה חתימות".⁷ בראש משלחת יצא ז'בוטינסקי לקהיר. הם נפגשו עם הממונה על ענייני פנים במצרים, רונאלד גרהם, שהבטיח לעזור, ועם מפקד הצבא, הגנרל ג'ון מאקסוול, שאמר: "כלום לא שמעתי בדבר התקפה על 'פלשתינה', ומסופקני אם בכלל תהיה התקפה כזו, וגם אסור לנו, מטעם החוק, לקבל נכרים בצבא הבריטי. לא אוכל להציע לכם אלא זאת: נסדר-נא מהצעירים האלה גדוד-פָּרָדִים – גדוד להובלה על פְּרדים – ונשלח אותם לאיזו חזית אחרת; טורקית, כמובן. יותר מזה לא אוכל".⁸

במשך כל הלילה דנו חברי המשלחת בקהיר בהצעתו של מאקסוול. סיפר ז'בוטינסקי: "אנו האזרחים מצאנו שצריך לענות: תודה, לא. ביטויו הצרפתי 'corpe de muletiers' צלצל באזננו כגידוף כמעט; – היאה הדבר – תחיה לאומית, ציונות, הגדוד הראשון מימי הגולה ימימה – ו'פרדים'? 'פּריידות' כפי שקורין להם בארץ? – ושנית: 'חזית אחרת; טורקית, כמובן, אבל אחרת' – מה פירושו? ומה ענייננו בחזית אחרת, תהי מה שתהיה? ולאיזו חזית התכוון המצביא? הניסיון הראשון לכבוש את גליפּוֹלי על-ידי יריות מהצי, כבר נגמר באי-הצלחה רועשת; לחוֹש לחשו בציבור שמתכוננת התקפה שנית, הפעם על-ידי הורדת חיילים על עצם חצי-האי, ומי יודע אם ייתכן הדבר. אך מה שברור ברור: 'פלשתינה' – לא. זאת אומרת שצריך לדחות. "טרומפלדור לבדו לא הסכים לדעתנו: – 'נדון-נא כחיילים', אמר. 'אל תגזימו בהבדל בין שירות-הרוֹבה ושירות-ההובלה. אלה ואלה צבא הם, בלעדיהם אי-אפשר, וגם הסכנה היא, על-פי-רוב, אותה סכנה לאלה ולאלה. אני נוטה לחשוד כי סיבת ההתנגדות אצלכם היא דווקא המלה: ה'פּריידה', וזה, סלחוני, ילדותי. "'פרדות'! – ענה מי שהוא – 'כעין חמורים! דומה לשם גנאי, בפרט ביידיש'. "אבל ביידיש, אמר טרומפלדור, גם 'סוס' הוא שם גנאי: 'בּיסט אַ פערד'; ובכל זאת; לוּ הציעו לנו גדוד רוכבים, בטח קיבלתם את ההצעה בכבוד. אצל הצרפתים אין לך גידוף מעליב מהמלה chameau, ואולם יש גדודי גמלים בצבא הצרפתי וגם באנגליה, והשירות בהם נחשב להצטיינות גדולה. שטות רבותי. "ומה יאמר על 'חזית אחרת'? "גם זה אינו חשוב, אם נדון כחיילים. כדי לשחרר את ארץ-ישראל צריך, קודם כל, לשבור את הטורקים; ואם טוב יותר לשבור אותם מהצפון או מהנגב, זוהי שאלת 'אֵיך' ולא שאלת מהות. במלחמה כזו כל חזית היא חזית – ציוֹן. "כלום לא החלטנו בלילה ההוא; ואני, אחרי הישיבה, אמרתי לטרומפלדור: 'אולי צודק אדוני, אבל אני לגדוד כזה לא אכנס'. "'ואני אולי אכנס', ענה לי". ז'בוטינסקי וטרומפלדור שבו לאלכסנדריה. שם חיכו לז'בוטינסקי שני מברקים: פנחס רוטנברג ביקש להתראות אתו באיטליה, ועורך העיתון המוסקבאי שבו עבד שאל אותו האם לנצח השתקע במצרים. ז'בוטינסקי אמר לטרומפלדור: "אני נוסע. אם יסכים המצביא מאַקסוול לייסד גדוד עברי אמיתי, גדוד חיילים, אז אשוב; אם לא יסכים, אחפש מצביאים שיסכימו".⁹ _______________ בשבוע הבא: ז'בוטינסקי הודה שטרומפלדור צדק בוויכוח על גדוד נהגי הפרדות; ז'בוטינסקי מנצל את הקמת גדוד נהגי הפרדות כדי לקדם את רעיון הקמת גדודים יהודים לוחמים בצבא הבריטי; גדוד נהגי פרדות במערכה הכושלת נגד טורקיה בגליפולי; התפתחות תרבות הביטחון המיתולוגית בישוב העברי לפני הכרזת העצמאות ובמדינת ישראל.

1. אלחנן אורן, "אלכסנדריה 1915 – ראשית ההתנדבות הצבאית בישראל", מערכות 250, יולי 1976. 2. שולמית לסקוב, "טרומפלדור – סיפור חייו", שקמונה, 1972, עמ' 90. 3. לפי יגאל עילם, "קפיץ השתחרר בלבו של ז'בוטינסקי" ועלה בו הרעיון להקים גדוד מתנדבים יהודיים בשירות הצבא הבריטי", הגדודים העבריים, מערכות, 1973, עמ' 26. 4. סיפור יָמַי. 5. סיקים, מדינה הררית בצפון מזרח הודו, על גבול ההימלאיה. 6. ארכיון ז'בוטינסקי, ת – 3/1915 עב, זאב ז'בוטינסקי, "על תעלת סואץ", רוסקייה ויידומוסטי, 19 במארס 1915. 7. סיפור יָמַי. 8. שם. 9. שם.