בוויכוח עם טרומפלדור בנושא "גדוד נושאי הפרדות", ז'בוטינסקי טעה, ובאוטוביוגרפיה שלו הודה בכך: "צדוֹק צדק טרומפלדור. שש מאות ה-muletiers הללו פתחו לאט-לאט תקופה חדשה בהתפתחותן של האפשרויות הציוניות. עד אז קשה היה לדבר על הציונות אפילו עם העסקנים המדיניים, שהתייחסו באהדה אל הרעיון הציוני. מי מהם יכול היה, באותה התקופה האכזרית, להתעניין בהתיישבות החקלאית או בתחייתה של התרבות העברית? – כל זה נמצא מחוץ לשדה-ראייתם. הגדוד הקטן בגליפולי הצליח לפרוץ את הפרץ הראשון בחומה זו. לחדור, ויהי אפילו אך באצבע אחת, לשדה-ראייה מכושף זה של העולם הלוחם. את הגדוד העברי הזכירו כל העיתונים האירופיים; כמעט כל הכתּבים הצבאיים, שכתבו על גליפולי, הקדישו לו עמוד או פרק במכתביהם, ואחר-כך גם בספריהם. בכלל, במשך המחצה הראשונה של תקופת-המלחמה שימש גדוד זה ההפגנה היחידה, שהזכירה לעולם, וביחוד לעולם הצבאי האנגלי, שהציונות היא 'אַקטוּאַלית', שעדיין אפשר להפוך אותה לגורם המוכשר למלא את תפקידו אפילו בתוך רעם התותחים... "הסברתי את חשיבותו האוֹבּייקטיבית של המעשה, בתור גורם שבנה את הגשר הראשון – ויהי גם פעוט – בין ה'יש' האכזרי של הימים האלה ובין החלום הציוני. אזכיר עוד את חשיבותו בשבילי – בשבילי בתור לוחם או שתדלן בעד יצירת צבא עברי. לא די להגיד כי ה'זמ"ק'¹ אימץ את עמדתי: הוא שינה את כל המצב. גם בעיני אלה ששנאו את תוכניתי. העובדה הממשית הזאת הפכתני מחולם-חלומות-רצח לרוצח-שכבר-הרג; אין לבאר, למי שבעצמו לא זכה בניסיון דומה, את ההבדל הענקי בין שני התארים הללו, הבדל בדרגת האיבה ובדרגת הכבוד גם-יחד, הבדל בכוח ובהשפעה. טרומפלדור ושש מאות נהגי הפרדים אשר אתו נתנו בידי כעין מפתח-קסמים לכמה דלתות שאולי בלעדיהן לא הצלחתי לפתוח, – דלתות-ממש וגם דלתות הרוח, את דלתותיה של ווזרת²-המלחמה האנגלית, את דלת משרדו של דלקאַסי³ בפריז, את דלתותיה של ווזרת-החיצון בפטרבורג".⁴

ואכן כחודש אחרי שהתנגד להקמת הגדוד ועזב את אלכסנדריה, ביקש ז'בוטינסקי במברק ממפקד הכוחות הבריטיים במצרים, הגנרל מקסוול, "לאשר למשרד המלחמה את דבר השתתפותי בהקמת גדוד מקרב הפליטים. מידע נוסף על תפקידי יוכלו למסור הרב הראשי של אלכסנדריה, הלוייטננט טרומפלדור והמפקח הורנבלאואר".⁵ בתזכיר ראשוני "על המתנדבים היהודים הזרים" שהגיש ז'בוטינסקי באותו זמן לאגף כוח האדם בצבא הבריטי הוא הדגיש: "זה עתה הוקמה במצרים יחידה יהודית המסופחת לצבא הבריטי. היא מורכבת מ-300 עד 400 פליטים מארץ ישראל. בשעת התגייסותם הביעו את התקווה להשתתף בכיבושה של ארץ ישראל, אם פעולה זו תתבצע. בינתיים הם הוצבו לשירותי תובלה. החתום מטה, שנמנה עם יוזמי פעולה זו בקרב הפליטים במצרים, ונטל חלק בדיונים בנושא זה עם גנרל מאקסוול, נוכח עתה לדעת, כי בקרב הנוער היהודי מחוץ למצרים קיימת נטייה חזקה להתגייס ליחידה זו. לפיכך, הריני מתכבד לבקש...".⁶

טרומפלדור הקים גדוד תובלה שֶמָּנָה 650 לוחמים יהודיים. המגויָסים נשבעו אמונים ב-1 באפריל 1915. לטקס ההשבעה שלח הפּעיל הציוני, הסופר ישראל זנגוויל, מברק ובו קבע שבהקמת הגדוד הוא רואה אות כי ארץ ישראל תהיה בחסותה של אנגליה. אולם הצנזורה הצבאית מחקה זאת מנוסח נאומו של פטרסון והוא שינה את נוסח המברק כדלהלן: "סימן שבקרוב ישוב עם ישראל אל ארצו עתיקת היומין".⁷ מסתבר שהתנגדותו של ז'בוטינסקי לגדוד מובילי פרדות לא הייתה נחרצת. כנראה שרוטנברג שכנע אותו שהוא טעה בהתנגדותו⁸. לפיכך יומיים לפני השבעת הגדוד הוא הבריק לטרומפלדור " המשך!".⁹ טרומפלדור השיב במברק: "הסכמנו להצעת מקסוול".¹⁰ ז'בוטינסקי לא הביע התנגדות ומכאן שמהר מאוד אימץ את תפיסתו של טרומפלדור. מסקנה: הוא לא היה דוגמטי ולא רק המליץ להתאים את העקרונות למציאות אלא נהג כך בעצמו. על הגדוד פיקד הקולונל ג'ון פטרסון (אחרי שנתיים פיקד על הגדוד שהקים ז'בוטינסקי בלונדון וששרת בו כמפקד מחלקה). טרומפלדור היה סמג"ד בגדוד נהגי הפרדות. שנים-עשר מאנשיו נפלו בקרב וחמישה נפצעו. הגדוד מִלא תפקיד חשוב במבצע הנפל הבריטי בגליפולי, זכה לתהילה רבה, ושׂם את הציונות על המפה. לאחר המבצע, הגדוד פורק. פטרסון וטרומפלדור הגיעו ללונדון וסייעו לז'בוטינסקי להקים שלושה גדודי לוחמים יהודיים ולוויצמן להשיג את הצהרת בלפור. 120 לוחמים של גדוד נהגי הפרדות היוו גרעין לגדוד הראשון שהקים ז'בוטינסקי בלונדון.

בתרבות הביטחון המיתולוגית של ישראל, פרי שלטונם הנאו-מרכּסיסטי של דוד בן-גוריון וחבריו, נפקד מקומו של הגדוד ורוב הישראלים אף לא שמעו עליו. בתפיסה הנאו-מרכסיסטית, שבה "הדיקטטורה של הפרולטריון" היא מעצבת התרבות, לא האמת היא ערך עליון אלא טובת המפלגה כפי שמבינים אותה העומדים בראשה. זאת הייתה תרבות הביטחון של ברית המועצות שהובילה לקריסתה של מעצמת העל, וזאת גם תרבות הביטחון שלנו כפי שכל אחד יכול להיווכח היום כאשר מערכת הביטחון משרתת את האינטרס הפוליטי של הדור השלישי אחרי בן-גוריון. זאב ז'בוטינסקי הודה בטעותו. בן-גוריון וממשיכי דרכו עד היום מאמינים שהם אינם טועים כי טעות אינה נכללת בחזון המרכסיסטי. כל המעוניין להיווכח בכך יקרא את ספרו החשוב של בן קיבוץ אפיקים שגדל בתרבות הזאת, אסף ענברי, "הספר האדום". הגיבורים של ענברי – מאיר יערי ויעקב חזן מנהיגי "השומר הצעיר", יצחק טבנקין מנהיג "הקיבוץ המאוחד" ומפלגת "אחדות העבודה" החדשה, ומשה סנה שעבר מן "הציונים הכללים" למפלגה הקומוניסטית (מק"י) – מוצגים באור מגוחך כי הם היו באמת מגוחכים. בן-גוריון משחק תפקיד-משנה בספר, אך המחקר מלמד שהוא זה שאִפשר להם לטפח בארץ ישראל תרבות מגוחכת שנותרה על-כנה, אך שמפעלותיה קרסו: "התנועה הקיבוצית" ומפלגות השמאל. התרבות המסוכנת הזאת שבה האינטרס הפוליטי חשוב מן האמת, חיה ובועטת בעצם ימינו אלה. ___________________ בשבוע הבא: דוד בן-גוריון ויצחק בן צבי שהאמינו בשיתוף פעולה עם הטורקים מגיעים לאלכסנדריה; הם מתאמצים לשכנע את טרומפלדור לא להקים את גדוד נהגי הפרדות כי הגדוד יסכן את חיי היהודים בארץ ישראל; בן-גוריון גם מכשיל את פנחס רוטנברג המנסה לגייס בתאום עם ז'בוטינסקי גדוד עברי בארה"ב; תירוציו של בן-גוריון אחרי המלחמה; מרקו ברוך – אבי תורת המהפכה העברית; בן-גוריון הגיע באיחור מאוד לתורת הביטחון.

1. שמו הרשמי של הגדוד היה: Zion Mule Corps – ZMC, זמ"ק. 2. מיניסטריון, משרד. 3. שר החוץ הצרפתי בפרוץ מלחמת העולם הראשונה. 4. סיפור ימי. 5. ארכיון ז'בוטינסקי, אגרת מס' 2598, תיק א 1 – 2 / 5, אל דלמה ראדקליף (עוזרו של ראש אגף כוח אדם בצבא הבריטי), לונדון, מאת זאב זבוטינסקי, 3 במאי 1915. 6. ארכיון ז'בוטינסקי, אגרת מס' 2600, תיק א – 1 – 2 / 5, לאיין קנת מאת זאב ז'בוטינסקי, 6 במאי 1915. 7. ארכיון ז'בוטינסקי, אגרת מס' 2597, תיק א 1 – 2 / 5, אל יחיאל צ'לנוב לונדון מאת זאב ז'בוטינסקי, 29 באפריל 1915. 8. אלי שאלתיאל, "פנחס רוטנברג", עם עובד, 1990, עמ' 33. 9. ארכיון ז'בוטינסקי, אגרת מס' 2594, תיק א 1 – 2 / 5, אל יוסף טרומפלדור באלכסנדריה מאת זאב ז'בוטינסקי, ברינדיזי, 30 במארס 1915. 10. שם.