פתח, חמאס ופלגים פלשתינים נוספים התכנסו ב-30 ביולי במצרים, בעיר אל-עלמיין שמערבית לאלכסנדריה, כדי לדון בחולשת הפלשתינים, שממדיה הגיעו עד כדי איום לדחוק את הסוגיה יותר ויותר לשולי השיח האזורי והבינלאומי. ייחודו של הכינוס היה בכך שהוא הובל, נוהל וסוכם על-ידי אבו מאזן ונמשך, בניגוד למפגשים אחרים של פורום זה, יום אחד בלבד.
בהודעת הסיכום הודיע אבו מאזן מה שכפי הנראה סוכם עם חמאס מראש, כי תוקם ועדה משותפת לכל הפלגים שתפקידה יהיה לגבש הסכמות כתשתית לפיוס ולאחדות כל-פלשתינית. אסמאעיל הניה, ראש הלשכה המדינית של חמאס, ציין לאחר הכינוס, כי שררו בו אווירת הסכמות וידידות. כך עשו גם בכירי חמאס נוספים וראשי פלגים אחרים.
העובדה ששלושה ארגונים לא השתתפו – החזית העממית המפקדה הכללית, אל-צאעיקה וגם הג'יהאד האיסלאמי, שהחרים את הכינוס בשל מעצר אנשיו על-ידי הרשות הפלשתינית – לא מנעה מחמאס להשתתף, בין היתר בשל מחויבות הארגון למצרים, וראשיו הסתפקו בקריאה לשחרור העצורים. קדמה להתכנסות היערכות דיפלומטית ענפה, שבה נטלו חלק מצרים ובכירי פתח וחמאס ואשר כללה גיוס תמיכה של מדינות ערביות – קטר, ירדן, סעודיה ואלג'יריה, מדינות אסיאתיות ובכללן סין וטורקיה, וכן רוסיה. מדינות אלה העניקו לכינוס גיבוי שסייע לשכנע את הפלגים להשתתף, וכן מידה של לגיטימציה חלופית ללגיטימציה האמריקנית המאכזבת.
באמצעות הכינוס, אבו מאזן ביקש ליצור הבנה משותפת פנים-פלשתינית שתסייע בבלימת הכרסום הניכר בלגיטימציה של הרשות הפלשתינית, ותקל עליה להתמודד עם האתגרים חסרי התקדים הניצבים בפניה. בתחום הכלכלי מתקרבת הרשות לחדלות פירעון ופשיטת רגל. על-רקע זה נשמעת נגדה ביקורת חריפה – גם מקרב שורות הרשות עצמה. עיקר הביקורת נגד הרשות הוא, כי אינה מייצגת עוד את כלל העם הפלשתיני, ולמעשה הפכה גורם המשתף פעולה עם ישראל.
בפועל, במהלך הכינוס ולאחריו, אבו מאזן חזר על התנאים לצירוף הארגונים לרש"פ: הכרה מצידם בכל התחייבויותיו הקודמות של אש"ף וההחלטות הבינלאומיות שהכיר בהן, וכן הכרה מצידם בעקרונות אחדות המטרה, השלטון, החוק והנשק. לשון אחר: לא חלה תזוזה בתנאים שמציב אבו מאזן לפיוס. מנגד, לא הסתמנה בדברי הניה נכונות מצד חמאס להיענות לתביעותיו.
קשר הדוק נראה בין התרחשויות שנרשמו במהלך חודש יולי: ביקורו של אבו מאזן במחנה הפליטים בג'נין לאחר מבצע "בית וגן", חידוש המאמצים הפלשתינים להשליט סדר במרחב ג'נין, ביקורו של אבו מאזן בטורקיה, שליחת ג'יבריל רג'וב ערב הכינוס לפגישה באיסטנבול עם צלאח עארורי, איש חמאס, וקריאת אבו מאזן לפלגים להתכנס יחדיו במצרים. הפעם, שלא כבעבר, בלי הנוכחות המקובלת של ראשי המודיעין המצרי והחסות המצרית המגשרת.
הקו המחבר בין אירועים אלה הוא הצורך ביצירת מכנה משותף פנים-פלשתיני, שסביבו אפשר לחזק את הלגיטימציה של הרשות הפלשתינית כהנהגה האמורה להתמודד עם האתגרים חסרי התקדים הניצבים בפניה. אתגרים אלה הם צעדיה של ממשלת ישראל, המשנה את כללי המשחק בזירה הישראלית-פלשתינית מצד אחד, ומהצד השני התגבשות מהלך אמריקני אזורי נרחב, הכולל נורמליזציה אפשרית בין ישראל לסעודיה.
בחודשים האחרונים ניכרה בשורות הרשות הפלשתינית דאגה רבה מהלחצים שמפעילה עליה ממשלת ישראל עד כדי פגיעה בלתי-הפיכה במעמדה, עקב מדיניות הסיפוח המואץ בשטחי הגדה המערבית – שינוי חוק ההינתקות בצפון השומרון ועליית יישובים בלתי-חוקית לקרקע בלי שצה"ל מונע אותה, המתפרשת כתואמת את "תוכנית ההכרעה" של בצלאל סמוטריץ; התנהלותו של איתמר בן-גביר, הנתפסת ככוחנית ועוינת; וכן התבטאויות לגבי "מחיקת חווארה" וסימני שאלה שמעלים בכירים בממשלה לגבי צורך ברשות ואף בנציגות פלשתינית כלשהי.
לכן נזקקת הרשות לחיזוק הלגיטימציה הציבורית בה. הרמת האחדות הבין-ארגונית על נס בכינוס שנוכחים בו ראשי הארגונים המרכזיים, אמורה הייתה לענות על ציפיות הציבור הפלשתיני, ובה בעת עשויה להשיב לרשות מידת לגיטימציה ישראלית ובינלאומית, שהיא כה נזקקת לה.
