העובדות: 1. חיילי מילואים רבים מודיעים שהפסיקו או יפסיקו להתנדב לשירות בשל הרפורמה המשפטית. מדובר במיוחד בבעלי תפקידים חיוניים ביותר, כמו טייסים ומדריכי טיסה, קצינים במבצעים המיוחדים ואנשי מודיעין. התוצאה היא כפולה: חשש לפגיעה בכשירות הצבא בטווח הקרוב, ואפשרות למכה קשה ואולי בלתי הפיכה ללכידותו לאורך שנים. למרות זאת, אין כל סימן לעצירת הרפורמה. 2. אישים בממשלה ובקואליציה מגדפים את המוחים ומתייגים אותם כ"סרבנים" הפועלים ממניעים פוליטיים. זאת, למרות שאיש לא בדק את השתייכותם הפוליטית, למרות שמדובר במתנדבים ולמרות שהם לא מחו בצורה כלשהי נגד אף ממשלה קודמת של הימין ובנימין נתניהו. במקביל, אישים אלו ודומיהם מותחים ביקורת על הרמטכ"ל הרצי הלוי, ראש השב"כ רונן בר, מפקד חיל-האוויר תומר בר ואחרים – בין אם בשל טיפולם במחאה ובין אם בשל אזהרות מקצועיות שהם מותחים. זאת, למרות שלא הם אשר יצרו את הסיבות למחאה ולמרות שהם ממלאים את חובתם להתריע. 3. בנימין נתניהו נותן גיבוי לבכירים הביטחוניים המותקפים – אך עושה זאת בצורה קבועה רק אחרי 24 שעות. כך היה בנוגע למח"ט בנימין, יהודה פוקס; כך היה בשבוע שעבר לגבי רונן בר; וכך היה השבוע כאשר בנו שיתף (ומחק) ציוץ המגדף את הלוי. למרות הודעותיו של נתניהו, אישים בקואליציה שלו ממשיכים במסע ההשמצות. המסקנות: 1. בבחירה שבין פוליטיקה לביטחון, בנימין נתניהו בוחר בפוליטיקה. 2. בבחירה שבין ה"בייס" שלו ותומכיו בכנסת לבין המופקדים על ביטחון ישראל, נתניהו בוחר בראשונים. 3. בבחירה שבין בנו לבין הרמטכ"ל – נו, זה מובן מאליו.

העובדות: 1. בשבוע שעבר התריעה הסניגורית הציבורית, ענת מיסד-כנען, בפני איתמר בן-גביר על כך שמאות עצורים מוחזקים מדי יום בתנאים תת-אנושיים בתחנות המשטרה, בשל מחסור של 1,500 מקומות כליאה. ככל שידיעתי מגעת, בן-גביר לא הגיב. 2. בשבוע שעבר דרש בן-גביר מסגן נציבת השב"ס, מוני ביטן, לוודא שיחיאל אינדור – החשוד בהריגת ערבי – מוחזק בתנאים המתאימים למצב בריאותו. 3. השבוע דרשו מספר חברי כנסת ורבנים מן הימין מבנימין נתניהו להוציא מן הבידוד את עמירם בן-אוליאל, הטרוריסט שרצח את בני משפחת דוואבשה. החזקה בבידוד כפופה לנהלי שירות בתי הסוהר, ניתן לעתור נגדה לבית המשפט והיא אינה בסמכותו של ראש הממשלה. לא שמעתי על התגייסות שכזאת לטובת אסירים אחרים, ודאי לא ביטחוניים. המסקנות: לפי בן-גביר ותומכיו, בישראל אמורות להיות שתי מערכות אכיפה. יש אחת רגילה אשר חלה על כל העצורים והאסירים, ויש אחת משופרת החלה על עצורים ואסירים שקורבנותיהם היו ערבים. במילים אחרות: אם הקורבן הוא בן מיעוטים, לפושע מגיעים תנאים מועדפים. לזה קוראים אכיפה גזענית – כמו במשטרים האפלים ביותר בהיסטוריה.

העובדות: 1. איתמר בן-גביר דורש מן המשטרה לפעול בכוח נגד מתנגדי הרפורמה המשטרית החוסמים צירים וכבישים, ולעיתים אף מגיע לחפ"ק כדי לוודא שהוראותיו מקוימות. 2. השבוע הוא לא אמר מילה וחצי מילה, כאשר מפגינים מן הימין חסמו את הכניסה לירושלים במחאה על מעצרו של יחיאל אינדור. יש המעירים בציניות, כי בן-גביר ראוי לשבח על האיפוק שהפגין, בכך שלא מנע מן המשטרה לפעול נגדם. 3. המשטרה סגרה שורה ארוכה של רחובות בתל אביב, בהם רחובות ראשיים, למשך לא פחות מתשע שעות, כאשר בנימין ושרה נתניהו הגיעו (17.8.23) לביקור בתוואי הרכבת הקלה ולקראת טכס חנוכתה. החסימות היו לזמן ארוך בהרבה מאשר הסיוע והטקס. הן החלו ביום חמישי ב-07:00; ההודעה עליהן נמסרה ביום רביעי ב-20:00. 4. הח"מ ביקר בלונדון בעת הכתרת המלך צ'רלס – אירוע ענק ראשון מסוגו אחרי 70 שנה, עם מאות מבקרים זרים ובהם עשרות ראשי מדינות. ארבעה רחובות בלבד נסגרו לתנועת מכוניות, בציר שבין כנסיית ווסטמינסטר לארמון בקינגהאם, בעוד תנועת הרכבת התחתית נמשכה והציבור הוזמן להתקהל בשולי הרחובות. האירוע עבר בצורה מושלמת. המסקנות: 1. אם מישהו עוד היה צריך הוכחה, הוא קיבל אותה: השיקולים של בן-גביר הם פוליטיים ומטרתו היא להפוך את המשטרה לגוף אכיפה פוליטי, כמו במשטרים רודניים. 2. החסימות בתל אביב נועדו למנוע מחאה נגד נתניהו וההודעה עליהן נמסרה ברגע האחרון כדי למנוע הליכים משפטיים ממשיים נגדן.

העובדות: 1. הסיעות החרדיות עומדות על חקיקת חוק שיעניק פטור מוחלט מגיוס לצעירים חרדים, בלי מכסות גיוס ובלי מכסות פטור ובלי חובה לצאת לעבודה ובלי חובה להוכיח שהם לומדים בישיבות. הן גם דורשות חקיקה שתבטיח שבג"ץ לא יוכל לפסול חוק שכזה. רק אחרי זה, אומרים החרדים, הם יסכימו להמשיך בחקיקת הרפורמה המשפטית. 2. הדרישה הזאת עולה כאשר צה"ל מצוי ממילא בשבר עמוק וחסר תקדים בשל המחאה נגד הרפורמה. הדרישה הזאת עולה במקביל למהלכים חקיקתיים והצהרתיים אחרים של הממשלה והקואליציה, המעוררים כעס רב בציבור החילוני וחששות כבדים מפני כפייה דתית והדרת נשים, ולפיכך מעמיקים עוד יותר את הקרע שכמותו לא ידעה המדינה. 3. בנימין נתניהו לא בדיוק אומר מה יחסו לסוגיית גיוס החרדים, אך כל הסימנים מלמדים שהוא ייכנע – בצורה מלאה או חלקית. המסקנות: 1. החרדים – בתמיכת מי שפעם היו הדתיים-הלאומיים, מי שפעם איישו במחיר דמים כבד את הקו הראשון של צה"ל – מתעניינים אך ורק בעצמם. הם ישחררו בצורה סופית ומוחלטת את בניהם ונכדיהם מכל שותפות בנטל, ולא משנה מה יהיה המחיר. 2. בנימין נתניהו יתן להם כל מה שירצו ובלבד שממשלתו תשרוד, והוא יוכל לקדם את הרפורמה בחסותה הוא מקווה להיחלץ ממשפטו.

העובדות: 1. החברות הממשלתיות שייכות למדינה – דהיינו לכל אחד מאיתנו – ומופקדות, לרוב בצורה בלעדית, על תחומי החיים החיוניים ביותר: ביטחון, חשמל, מים, כבישים, רכבות, נמלים. הן נמנות על החברות הגדולות ביותר בישראל ורווחיהן הם מקור הכנסה של מיליארדי שקלים בשנה לקופת המדינה (שוב, לכל אחד מאיתנו). כל אלו, בנוסף לכללי היסוד הרגילים בדיני החברות, מחייבים שהן ינוהלו בצורה המקצועית ביותר. 2. בשנת 2014 יצר יאיר לפיד את נבחרת הדירקטורים – קבוצת המועמדים לתפקידי דירקטורים בחברות הממשלתיות. הרשימות עודכנו מאז שלוש פעמים ומטרתן להבטיח מינויים ראויים על-פי גודל החברה, היקף פעילותה וכישוריו של הדירקטור. במקביל, יש כללים למינוי רואי החשבון המבקרים של החברות, כחלק חיוני מן הפיקוח עליהן. 4. דוד אמסלם מסרב למנות דירקטורים מתוך המאגר, כמו גם למנות רואי חשבון לחלק מן החברות. הוא אמר השבוע בפה מלא, ששיטת המינויים שלו היא "מהחבר'ה שאני מכיר". התוצאה היא פגיעה קשה ומחמירה בניהולן של החברות ובבקרה עליהן. אמסלם דורש לפטר את מנכ"ל רשות החברות, מיכל רוזנבוים, תוך הכפשות פומביות גסות נגדה. הוא גם מסרב לחתום על העברת דיבידנדים של 2 מיליארד שקל מהחברות לקופת האוצר. רוזנבוים ביקשה את התערבותו של בנימין נתניהו; נכון לעכשיו הוא שותק. המסקנות: 1. אמסלם מתעלם ברגל גסה מחובתו מספר אחת של נבחר ציבור: לפעול כנאמן הציבור. הוא מתנהג כאילו מדובר בחברות שבבעלותו הפרטית, למרות שכישוריו-שלו אינם מתחילים להתקרב למשהו שמזכיר את מה שצריך כדי לנהל את הקטנות שבהן. אם היה מדובר במגזר הפרטי, הוא כבר מזמן היה חוטף תביעה נגזרת במאות מיליונים. אבל מדובר "רק" במה ששייך לכולנו ומשרת את כולנו. 2. בבחירה שבין פוליטיקה לבין טובת המשק – נחשו במה בנימין נתניהו בוחר.

העובדות: 1. רוב הרשויות המקומיות הערביות ותושביהן מצויים במצב כלכלי קשה ובמקומות הנמוכים ביותר באשכול החברתי-כלכלי. מדובר באזרחי ישראל, הזכאים לשוויון אישי מול האזרחים היהודים. יתרה מזאת: האינטרס של המדינה היהודית הוא שבני המיעוטים ישתלבו בה ויהיו אזרחים נאמנים ומועילים. 2. אין כיום, וכנראה לא יהיה בעתיד הנראה לעין, פתרון מדיני לסכסוך הישראלי-פלשתיני. לכן, יש לנהל אותו כדי למנוע שפיכות דמים ובתקווה ליצור נתיב שיום אחד יסייע להגיע לפתרון. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא שיתופי פעולה כלכליים, שיהיו כדאיים לשני הצדדים. 3. בנוסף לכך, אין חלופה טובה יותר (או גרועה פחות) מאשר הרשות הפלשתינית, עם היותה תומכת טרור ומושחתת ובלתי מתפקדת. אם הרשות תקרוס, יקרה אחד משניים: או שישראל תצטרך להשתלט על כל יהודה ושומרון, לנהל את חיי הפלשתינים ולהיחשף לסכנת חיים מיידית לרבבות חיילים; או שחמאס וארגונים קיצוניים אחרים יתפסו את מקומה של הרשות ויקימו ישות טרור במרחק יריקה מירושלים, תל אביב ונתב"ג. 4. למרות עובדות ברורות אלו, הממשלה הנוכחית – בהובלתם של איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ' – מבצעת מהלכים הפוגעים באזרחי ישראל ובהשתלבותם בחברה (ראו בלימת התקציבים לרשויות ולהכשרה האקדמית), מחלישה עוד יותר את הרשות הפלשתינית ומעניקה תמיכה לפעולות ביו"ש המגבירות את סכנת העימות המזוין (ראו הבנייה בחומש והגיבוי לטרור היהודי). המסקנות: 1. האגף המשיחי-פנאטי של הממשלה והקואליציה, למרות שמבחינה מספרית הוא מיעוט קטן בה, מוליך את המדינה כולה במסלול העלול להסתיים בשפיכות דמים נוראה – לא רק ביו"ש אלא גם בשטח ישראל; העלול לקרב את ישראל למדיניות אפרטהייד; העלול לחשוף אותנו ואת חיילינו לענישה בינלאומית; והעלול להרוס את שמה הטוב של ישראל בקהילת העמים. 2. בנימין נתניהו מאפשר את כל זה, למרות שלימין הקיצוני אין חלופה פוליטית ולמרות שבחירות מוקדמות ירסקו אותו. כי בבחירה שבין פוליטיקה וגורלו האישי לבין ביטחון וגורל המדינה – הוא שוב בוחר בראשונים ומפקיר את האחרונים.