מי שמובילים בעשרת החודשים האחרונים את ישראל מדחי אל דחי בכל התחומים – אין לי שום ציפיות שהם יעשו חשבון נפש. הם פועלים בכוונה תחילה, בעיניים פקוחות ובמצח נחושה. הנזקים הנוראים למדינה, לחברה, לצבא, לעם, למשק – כל אלו גלויים לעין. צריך להיות עיוור, חרש, שוטה וקטן כדי להתעלם מהם – או להיות אדיש לחלוטין. אני לא חושב שמישהו מהם עונה על ההגדרות הראשונות, ולכן נשארנו עם ההגדרה האחרונה.
זוהי ריצת אמוק שיש לה רק הסבר רציונלי אחד: הם רוצים רודנות או סמכותנות, מלאה או חלקית, זה לא כל כך משנה. הם רוצים להבטיח את שלטונם לנצח או לפחות לעתיד הנראה לעין. לכן, כפי שאמרתי שוב ושוב, הם מנסים להשתלט על כל מה שאפשר וגם על מה שאולי אי-אפשר: על בתי המשפט, על המשטרה, על בנק ישראל, על הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, על
רכבת ישראל, על דואר ישראל, על רשות החברות הממשלתיות, על יד ושם, על הספרייה הלאומית – ובטח שכחתי עוד כמה. לכן הם מחלקים כסף ומשרות למקורביהם ולקהליהם על חשבון הציבור כולו. לכן הם מתעלמים מכללי היסוד החשובים ביותר של משטר דמוקרטי ומינהל תקין.
אם ההסבר הרציונלי הזה איננו נכון, אנחנו מגיעים למחוזות שבין הזיה לבין מיסטיקה. אנחנו צריכים לומר שמדובר באובססיה קבוצתית הגובלת באובדן שפיות. או שאנחנו צריכים לומר שהקדוש ברוך הוא העניש אותם בשלילת הבחירה החופשית. יהא ההסבר אשר יהא –
יריב לוין,
שמחה רוטמן,
בצלאל סמוטריץ,
איתמר בן-גביר וגם
בנימין נתניהו ודאי לא יכו "על חטא".