דווקא בשהייה של למעלה מארבעה עשורים בלוס אנג'לס שבארה"ב התחדדה השפה העברית בפיה של המשוררת רות ארטמן, שהוציאה לפני שנתיים את ספר הביכורים שלה "מכאן וממרחקים" שכולל שירים בעברית. הספר יצא עוד לפני ששבה ארצה לאחרונה, היישר לדיור המוגן פאלאס ברעננה והיא כבר בעשור התשיעי לחייה. זְמַן הַשְּׂרָף/רות ארטמן מְחוֹזוֹת יַלְדוּתִי הָרְחוֹקִים מִשְׁתַּקְּפִים, עֲמוּמִים. קְלִפַּת אֵיקָלִיפְּטוּס בְּיָדִי — צִבְעֵי קִנָּמוֹן וְעִנְבָּר, טִפּוֹת שְׂרָף דָּבִיק, מְחוֹזוֹת יַלְדוּתִי הוֹלְכִים וְדוֹהִים, בַּמַּסָּע הַגָּדוֹל שֶׁל הַזְּמַן.

חיים מוגנים

"ההסתגלות שלי למעמדי החדש בחיי, עם כל האושר והעושר שהמקום הזה מספק (פאלאס), מסמלת תקופה של התמודדות פנימית שאדם בגיל מסוים עובר מחיים עצמאים לחיים מוגנים". לדבריה אילו ההחלטה הייתה בידה הייתה בוחרת להתגורר במרכז הארץ בדירה משלה, בקרבת חברות ילדותה, אך נכנעה לבקשת בניה שביקשו להיות סמוכים אליה. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהיא נכנעת לגורם חיצוני.

שירים בטעם של פעם

"התחלתי לכתוב בגיל 15 למגירה אבל כשהתחלתי ללמד, בהיותי אחראית על התרבות בבית הספר, כתבתי את המחזות הבית ספריים. כשעזבנו את הארץ ללוס אנג'לס, הרגשתי דחף להיכנס לכתיבה בעברית ביתר שאת. ההתאקלמות שלי בקהילה הישראלית הייתה קלה ומהירה. התחלתי לכתוב לעיתון הקהילה ולחברים עצמם, ונשאבתי לזה כאילו הייתי מורה לספרות ולא מורה לטבע". הסופר ומבקר הספרות ירון אביטוב כתב בסקירה על הספר: "רות ארטמן היא לעיתים משוררת הרבה יותר ישראלית ממשוררים ישראלים רבים שקראתי, וחל בספרה היפוך מעניין. בעוד שמשוררים ישראלים לא מעטים החיים בארץ כותבים על מחוזות רחוקים, היא, שחיה רחוק, כותבת דווקא על מחוזות קרובים לקורא העברי". מוסיף אביטוב בהמשך סקירתו: "שיריה של ארטמן הם שירים עבריים בטעם של פעם... כאילו רגל אחת שלה נטועה בארצות הברית, אבל הרגל השנייה עדיין נטועה עמוק אדמת במולדת".

ילדה מחוננת

ארטמן נולדה בהרי אורל שבסיביר בשנת 1941 לזוג הורים יהודים ילידי ורשה שנמלטו לברית המועצות בעקבות פלישת הנאצים לפולין. בדרך לא דרך עלתה המשפחה ארצה, ובחודש אוגוסט 1948 לאחר שנתיים בדרכים הם מגיעים באוניית מעפילים לחיפה ומועברים למושב בני ציון ומשם לבאר יעקב. "אחי הצעיר נולד במחנה עקורים באיטליה. זה היה בלתי ייאמן כיצד משפחה פולנית עירונית החלה פתאום לעסוק בחקלאות. הייתה לנו פרה, גידולי ירקות לול וכל מה שמשפחה נזקקה לקיום היום יומי". בגיל שתים עשרה ארטמן ומשפחתה עוזבים את הכפר ועוברים לעיר הגדולה, תל אביב. היא מסיימת את לימודיה התיכוניים בעירוני א' בגיל 16 אחרי ש'קפצה' שתי כיתות בשל הצטיינותה היתרה. מאחר שנותרו לה שנתיים עד הגיוס היא ביקשה להתחיל לימודי רפואה באוניברסיטה העברית בירושלים אך אביה סירב לאפשר לה לעבור בגפה לירושלים, וכך נגנז החלום להיות רופאה. בסופו של דבר פנתה ארטמן ללימודי הוראה בסמינר לוינסקי תוך התמחות בחינוך לטבע, נושא שהפך מרכזי לאורך חייה. עם סיום לימודיה מתגייסת ארטמן ומוצבת כמורה חיילת בדימונה שם היא מלמדת ילדי עולים שהגיעו בשנות ה-50 מארצות צפון אפריקה.

היכרות עם צבי

"באותה עת היו בדימונה בחורים צעירים שעבדו במפעלי טקסטיל וגרו במגורים משותפים של המפעל במשך השבוע", היא מספרת. "גם אנו החיילות גרנו במגורים משותפים של הצבא ומדי פעם היו מתקיימים בינינו מפגשים להיכרויות ובילויים". כך הכירה ארטמן את צבי בעלה והם נישאים עם סיום שירותה. בהמשך יביאו לעולם שלושה בנים. "נשארנו בדימונה עוד מספר שנים והרגשנו שאנו עושים ציונות. אהבתי את המקום, והיה לי סיפוק אדיר בעשייה שלי. גם צבי חש כמוני. הוא שימש כמנהל עבודה בסיבי דימונה והייתה לו תחושה של הגשמת חלוציות במדבר". בהמשך הם עוזבים את דימונה ועוברים למרכז הארץ אלא שאז חל מפנה דרמטי בחייהם. "התחלנו ליהנות מהשפע היחסי שהיה מנת חלקנו לאחר עמל של שנים. אהבתי את עבודתי כמורה לטבע, ואת המדינה אליה נקשרתי כבר כילדה עם עלייתי ארצה. ואז הציע צבי שנעבור ללוס אנג'לס, שם כבר גרו הוריי מספר שנים. מאוד התלבטתי. כבר לא הייתי צעירה, אך גם לא מבוגרת מדי. הייתי בתחילת שנות הארבעים שלי ואם לשלושה בנים. לא התלהבתי מהרעיון אך כפי שההלכה פוסקת: על האישה ללכת על-פי דרכי בעלה. הסכמתי למרות שאיני דתיה. התנאי היה שננסה את מזלנו במשך שנה ואם הדבר לא יסתייע נשוב ארצה".

כתיבה יוצרת

"איחוד המשפחות גרם לנו ולהוריי סיפוק אדיר בפרט שהנכדים נמצאו בסמוך אליהם והם יכלו לתפקד באופן מעשי כסבתא וכסבא, ולא בשלט רחוק. זכיתי לראות את הוריי מאושרים בתקופת חייהם האחרונה". צבי מתקבל לעבודה בתחום הכשרתו ומצליח בה מאד. ארטמן מתקבלת לבית ספר יהודי כמורה לטבע. היא משתלבת היטב בקהילת היהודים האמריקנים ובקהילה הישראלית ותורמת את חלקה ככותבת ועורכת בעיתון הקהילתי המקומי "ישראל שלנו" המופץ בעברית. "הניתוק מההוויה הישראלית ומהשפה העברית, גרם לי געגועים למקורותיי והחלטתי לא לוותר. נכנסתי חזק לכתיבה העברית, פתחתי חוג לכתיבה יוצרת והתחלתי לפרסם גם חומרים מחוף אל חוף במגזין הישראלי "ידיעות אמריקה". כשנדמה היה שהכול בא על מקומו בשלום חלה צבי ונפטר. "השבר היה גדול, אך למזלי לאחר מספר חודשים הכרתי את יאיר, צבר ישראלי, גרוש ללא ילדים, שהגיע לארה"ב עם הוריו כשהיה בגיל 15. נוצר בינינו קשר עמוק של ידידות והבנה ונישאנו. "למרות געגועיי לא היה סיכוי שיאיר יסכים לעלות ארצה כי למעשה הוא היה כבר אמריקני בכל נימי נפשו". בנובמבר שעבר (2022) נפטר יאיר, וארטמן שוב נשארה לבד והיא החליטה להגשים חלום ישן ולשוב ארצה.

תחושה קשה

אבל המציאות אותה פוגשת ארטמן עם שובה ארצה מאכזבת לא מעט. "חזרתי ממש עם תחילת המחאה נגד המהפכה המשפטית. מעולם לא היה קל לחיות בארץ. שסע, אפליה, מלחמת דת היו מאז ומתמיד לחם חוקנו. אך בימים קשים הייתה אחדות מופלאה בעם וידענו להתגבר על המהמורות כפי שקרה במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים. חצי מחיי הבוגרים חייתי במקום שהדמוקרטיה היא נר לרגלי אזרחיה. ארה"ב תמיד ציינה שישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, וכפי שנראה כרגע המצב הולך להשתנות. התחושה שלי קשה מאד".

החמצות בדידות וגעגועים

קרוב לשעתיים אני מעביר את זמני עם ארטמן בדירתה הצנועה בדיור המוגן ואין רגע דל. סיפוריה קולחים וגלויי לב. "אני שמחה שאת שארית חיי אני עושה בישראל, אני מביעה כאן את עצמי ואת המהות שלי. למרות שאני חיה במקום הזה עם עוד 300 איש אני חשה לפעמים את הבדידות שנשארתי בלי יאיר. היו לנו שלושים שנים של הבנה פנימית וקשר עמוק והגעגועים אליו חזקים". במבט לאחור מביע ארטמן חרטה על ויתור לימודי הרפואה כמו גם על המעבר לארה"ב. "היום הייתי מסרבת לנסיעה ועומדת על שלי בעניין הלימודים. באישיותי אני אוהבת לעזור לאנשים ואני מסוגלת לזה, גם אם אלו דברים פיזיים וקשים".

רוע ואופטימיות

ארטמן, סבתא ל-5 נכדים וסבתא רבא לנין, משדרת אופטימיות וגישה חיובית לחיים. "נוספה בי עוד תכונה והיא אסרטיביות", היא מחייכת. כשאני מציין בפניה כי ברבים משיריה היא משקפת עצבות וכאב כמו ביטויים: "האלימות סודקת את קירות החיים" (מתוך השיר סדקים), "צפור קטנה לוחשת לי מילות דיכאון" (מתוך השיר עוד אגיע), "מזדקרות חדשות הבוקר בעיתון... שבויים פצועים והרוגים" (מתוך השיר מלחמה) ועוד, היא משיבה: "אני לגמרי אופטימית, אך לא ניתן להתעלם שיש גם רוע בחיים. אני מאמינה כי הטוב יגבר על הרוע, כי אם הרוע יגבר על הטוב אז הוא בסוף של דבר ישמיד את עצמו כי לא יהיה לו במי להילחם. אז הטוב תמיד חייב לנצח כי זו מהות חיינו".