לתמרון קרקעי רחב ברצועת עזה במסגרת המלחמה הנוכחית יהיו מספר תכליות, ובראשן התכלית האסטרטגית. לאור היכולות המבצעיות הגבוהות שהפגין חמאס במתקפה רצחנית ומתוזמרת היטב, נראה שמדיניות ה"שקט ייענה בשקט" פשטה את הרגל. צריך לחסל את היכולת הצבאית של חמאס. ניסיון העבר הוכיח, שאין אפשרות להגיע להישגים צבאיים משמעותיים באמצעות כתישה באש מנגד בלבד, ואין תחליף לכיבוש שטח לשם שליטה על התנועה ממנו ואליו.
צריך להדגיש, כי שחרור החטופים בפעולה צבאית במסגרת הלחימה הקרקעית נראה לפי שעה כתרחיש לא סביר, לאור מספרם הרב והעובדה שהם ככל הנראה פוזרו ברחבי הרצועה כדי להקשות על חילוצם. אולם תפיסת נכסים חיוניים לחמאס, האפשרית רק במסגרת פעולה קרקעית, עשויים לשמש כקלפי מיקוח במו"מ עימו. לפיכך, התמרון הקרקעי, יחד עם מצור על הרצועה ולחץ דיפלומטי והומניטרי עצים, עשוי לשמש כמנוף לחץ לשחרור החטופים בתמורה למתן הקלות.
תכלית הרתעתית: מי שממתין כרגע לצעד הבא של ישראל הם אירן, חיזבאללה והפלשתינים בגדה. אומנם צה"ל הגביר משמעותית את התקיפות האוויריות על רצועת עזה, אולם סביר להניח שהסתפקות בתקיפות מן האוויר, עצימות ככל שיהיו, ייתפסו כתגובה רופסת בקרב אויביה של ישראל, מה שעשוי להעניק להם מוטיבציה להצטרף למלחמה נגד ישראל. אין חלופה לפלישה של צה"ל לרצועה.
תכלית מורלית: חשיבותם של הישגים צבאיים משמעותיים טמונה גם בתרומתם לשיקום מצב הרוח הלאומי השפוף והאמון הציבורי בצה"ל. אין צורך בסקרי דעת קהל בכדי לאמוד את הלכי הרוח הציבוריים השוררים כעת בישראל: יגון עמוק, תחושות של אין אונים ומשבר אמון ביחס לצה"ל. אולם בתוך כל אלה, ניכרת גם נכונות ציבורית מקיר לקיר לנקוט בכל האמצעים הדרושים כדי לכתוש את חמאס. הפעם, הציבור הישראלי לא יסתפק בפחות מחיסול היכולות הצבאיות של החמאס, לאור המחיר הכבד מנשוא שכבר שולם.
למרות הרצון בתגובה מיידית נחרצת, יש להדגיש, כי כניסה קרקעית מצריכה תכנון מקדים והיערכות מתאימה. כמו-כן, יש צורך בהעלאת כשירות הכוחות שחלקם לא התאמנו זמן רב. גם החשש מהאידוי הגיבוי הבינלאומי אינו מצדיק כניסה קרקעית חפוזה שתעלה בחיי אדם נוספים.
המחיר האנושי של פעולה קרקעית יהיה כבד, ללא ספק. מעבר לאתגר של לחימה בשטח בנוי מהצפופים בעולם, ניתן להניח שחמאס נערך מבעוד מועד לאפשרות של פלישה קרקעית ישראלית לרצועה וכבר הכין "קבלת פנים" לכוחות צה"ל, בתת-הקרקע ומעליה. הלקח המיידי והכואב ממתקפת הפתע של חמאס הוא שלא ניתן לזלזל ביכולות הלחימה של הארגון.
בנוסף, צה"ל איבד את היוזמה ויכולת ההפתעה. זאת ועוד: אין להקל ראש במשמעויות הקשות של כיבוש שטחים, סריקה וטיהור ואחיזה בהם לאורך זמן. אלא שהפעם אין מנוס: הרבה מעבר לצורך הביטחוני, הציבור הישראלי זקוק – ודורש – לראות התאוששות ביכולות לוחמת היבשה של צה"ל.
לאור חשיבותו של צה"ל באתוס הישראלי, כמו גם העובדה שבאופן מסורתי צה"ל נהנה ממידת האמון הציבורי הגבוהה ביותר ביחס למוסדות המדינה האחרים, תחושת השבר היא עמוקה מאוד. יתרה מזאת: הצבא עצמו, על לוחמיו ומפקדיו, זקוקים לכך, בכדי לשקם את ביטחונם ולהבטיח את יכולת עמידתם באתגרים הבאים.
הפעם גם אין תירוצי לגיטימציה: העלייה החדה בתפיסת האיום הנשקף מצד חמאס, יחד עם הזעזוע הציבורי העמוק הן מעצם התרחשות האירועים והן מהיקפי הזוועות, מספקים לגיטימציה פנימית ובינלאומית, שככל הנראה תישמר לאורך זמן. יש לישראל הזדמנות בלתי חוזרת לשפר, ולו במעט, את תמונת המצב העגומה, ולאורך זמן אם תצא לכבוש את עזה למגר את היכולת הצבאית של חמאס.