ראו את הטקסט הבא, שהוא כה נאה עם הקשר לימינו, ולפיו משה האריך בתפילה לפני שנחצה ים סוף. האריך והאריך עד שנמאס לאלוהים, ואלה הדברים: "אמר לו האלוהים: ידידיי טובעים בים ואתה עומד ומרבה בתפילה לפניי? אמר לפניו: ריבונו של עולם, ומה בידי לעשות?... אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: עת לקצר ועת להאריך. בניי שרויים בצער והים סוגר והאויב רודף ואתה עומד ומרבה בתפילה - דבר אל בני ישראל וייסעו". בלשוננו, אלוהים אומר למשה - נו כבר.
עכשיו זה
בנימין נתניהו. הוא מרבה בתפילה מפני שפחד אימים אחז בו, חרדת צלמוות. הוא צריך להחליט אם לפלוש לעזה, אם לאו. הוא הבטיח לעשות כן, אבל נבהל מעצמו. איך מתחרים? מאשימים את צה"ל. את
ג'ו ביידן. מעדיפים להקדים את שחרור החטופים, שהוא כל כך ראוי אבל לא יכול להיות עניין ראשון ויחיד.
בראש עומדת ותובעת את עלבונה המשימה העיקרית, שהיא כזכור מיגור שלטון החמאס בעזה. אבל ביבי מפחד. לפיכך כמו שאול המלך שהלך אל בעלת האוב הוא נתפס אל האלוף
יצחק בריק. פסימיסט ידוע בענייני צבא. מיהר ביבי לפי שיטת "נקרא לנערה ונשאל את פיה." כדי - איזה אוקסימורון - שבריק יחזק את רפיון הידיים שמאפיין את ביבי. שיזהיר אותו לא לעשות מה שביבי התחייב לבצע, ועתה נבהל ורוצה לחזור בו.
אני מכיר אותך ביבי. הלילה נורא, צללים, אולי אפילו שדים קטנים. אם תאריך בתפילה החילונית שלך - מחר בלילה יהיה יותר נורא. כי צריך להחליט. כי אינך יודע להחליט. אך כל יום שחולף מרע את מצבה של ישראל בשדה הקרב ובזירה הבינלאומית ובתקשורת המערבית.
ה"ניו-יורק טיימס" העוין דרך קבע גילה אמפטיה אחרי הטבח בעוטף עזה, אך כבר חוזר לסורו. כמו מזכ"ל האו"ם. הנכסים המדיניים נשמטים, אולי גם הצבאיים. (אתה ואני יודעים היטב שההבל הוא הבל. שום המתנה אינה טובה לצה"ל. לא ב-1967 ולא עתה).
קרוע. מבין לליבך. גם מגיע לך להיענש בחרדותיך לולא אנו, ההורים ללוחמי הסדיר והקבע והמילואים, נהיה אלה שניאלץ לשאת במחיר. אנא תתפטר. גם למענך.