צה"ל והעם, שכבר הפגין את ערכיו ואת התושייה שלו, זקוקים לטיפת רוגע במלחמה ההיברידית הזאת. מה שאפיין בית היתר את היהודים בפזורה במשך מאות שנה הוא שגם בעתות של גזרות ומצוקה קשות ובשעות האפלות - היה הפולקלור העשיר משובץ במנה גדושה של הומור. לא חמוץ מתוק אלא מר מתוק. ככה קמו לנו שלום עליכם ומנדלה מוכר ספרים ואחרים עם סיפורים משולבים של פנטזיה ומציאות, שכללו שמות ותיאורים בצבעי הקשת ואותו מרכיב ששמו הומור יהודי. גם בעת הטרגדיה הלאומית הנוראה - השואה - היהודים - בתנאים הנוראיים והבלתי אפשריים ביותר ידעו להעשיר את תושבי הגטאות באמנות, תרבות וגם הומור, ובכך בין היתר הם הצליחו לשמור על צלם אנוש. בפונאר שבליטא נרצחו מאה אלף אנשים, רבים מהם יהודים וכך נכתב והושר השיר "פונאר" שמילותיו נכתבו על-ידי שמֵעירקֶה קָצָ'רגינסקי בתרגומו של אברהם שלונסקי והלחן של הנער בן ה-12 אלכסנדר ווֹלקוֹביסקי, לימים המוזיקולוג, פרופסור אלכסנדר תמיר. הנה הבית הראשון. שקט, שקט, בני נחרישה! כאן צומחים קברים, השונאים אותם נטעו פה מעברים. עשרה ק"מ משם הייתה העיר וילנה. בשנים 1942 - 1943, פעל בגטו וילנה תיאטרון.ההופעה הראשונה נערכה בו ב-18 בינואר 1941, כארבעה חודשים לאחר גרוש יהודי וילנה לגטו, וכחודשיים לאחר גל ההשמדה הגדול בו נרצחו למעלה מחמישים אלף מתוך כשבעים אלף יהודי וילנה. . בניגוד לדעתם הנחרצת של אנשי צמרת ציבוריים ואמנותיים, ראש ועד הגטו, יעקב גאנס, מי שיזם את הקמת התיאטרון, ראה בתיאטרון גם דרך לקמעה של רוגע בשעה נוראה זאת. הדי הערב הראשון בתיאטרון זכו להתלהבות של הציבור והכריעו את הכף לטובת התיאטרון. כל זאת תוך כדי ה'אקציות' התכופות וההוצאות להורג ב'פונאר' - שדה הקטל של הגטו. מי שהנציח את סיפור התיאטרון של גטו וילנה הוא יהושע סובול, מחזאי, במאי תיאטרון, תסריטאי, סופר, עיתונאי ופזמונאי. מחזהו "גטו, משנת 1983 זכה להצלחה בינלאומית, בעיקר בשל הרקע של המציאות.

קצת אור ב"שעה האפלה"

אנחנו לא בגולה של "שלום עליכם" ולא בווילנא בתקופת השואה. אנחנו במדינת ישראל בשעת מצוקה ואֵבֶל בָּעָם שלא ידענו כמותם מאז קום המדינה. אך גם ב"שעה אפלה" זאת בתולדות המדינה חשובות לנו מאוד קצת קרני אור, לאו-דווקא מן ההיבט הביטחוני אלא הנפשי. קצת חיוך מול מאות האלפים המתנדבים בעם שיוצאים מגדרם כדי לסעוד, לתמוך להיחלץ לעזרה בכול אמצעי שניתן להעלות על הדעת ומעבר לזה. במיוחד למשפחות שכולות, משפחות החטופים כדי להטיב את מצבם ומצב רוחם, ככול הניתן בנסיבות קשות אלה. דווקא במסרים שונים של החיילים יש קצת הומור ואילו בערוצי הטלוויזיה אין די. הטלוויזיה הישראלית של רשות השידור השכילה בכך הרבה יותר בתקופת מלחמת יום הכיפורים, כאשר שילבה כבר בראשית המערכה תוכניות אומנות, פזמונים הולמים ותוכניות בידור והומור. הציבור צפה בשידורים ואהב מה שראה. הטלוויזיה הישראלית הייתה כוכב בודד במדיום החזותי שהמלחמה היה לה אירוע בכורה. כיום מספר הרשתות של ערוצי הטלווזיה בתוספת הרשתות החברתיות הם מסגרת גדולה שיכולה להנפיק לנו קצת מצב רוח. תרומה קטנה מצד המדיה וגדולה לעם בשעתו הקשה. לורד האליפאקס יריבו של ווינסון צ'רצ'יל התבטא בתגובה לנאום הצ'רצ'ליאני ב"שעה האפלה" בעקבות פנוי דאנקיירק - "הוא גייס את השפה ושלח אותה לחזית". הבה נגייס קצת הומור מן המאגר שיש לנו כדי לענג קצת את החיים של חיילים בשדה מערכה ושל העורף המשרת בצורה מדהימה את המערכה הפנימית. מגיע להם ולנו.