מלחמת עזה לא יכולה להתמשך לאורך זמן בניגוד למה שמכינים אותנו.

ההודעות החוזרות והנשנות כי עלינו להתכונן למלחמה ממשוכת בעזה מלמדות על שני דברים. את החמאס יהיה קשה להכריע בזבנג גם אם נכתר את עזה, אלא אם כן נהפוך את כולה לעיי חרבות. וגם אז החמאס הכין מאות מנהרות ומחילות שיגבו מחיר כבד מנשוא במספר הנפגעים, הרוגים ופצועים בקרב כוחות צה"ל. תוצאה כזאת תהיה קשה מנשוא הן במספר קורבנות החיילים שהכרעה כזאת תחייב, כולל משפחות שכולות רבות, והן בעולם, כולל בארה"ב, שלא לא יוכל לעמוד מנגד. בייחוד כאשר הפעם, ארה"ב, בניגוד למערכות קודמות, "תיסחב" מרצון. למעט מלחמת העצמאות, כל מלחמות ישראל, לרבות מלחמת יום הכיפורים, שנמשכה 20 יום, היו מלחמות מהירות. האסטרטגיה והטקטיקה של צה"ל הייתה בנויה על מלחמות בזק נגד צבאות סדירים של מדינות ערב. כנגד חזיבאללה והחמאס לא היו אלו מלחמות אלא מבצעים מוגבלים בהיקף, כאשר העורף חזר לשגרה כמה ימים לאחר תחילת המבצעים. לדעת פרשנים ביטחוניים, במערכה מהירה ומדממת מאוד בחזית ובעורף, צה"ל יכול להכריע גם את חיזבאללה, אבל המחיר יהיה כבד מאוד גם בהרס לבנון וגם בכך שנקומם את העולם ואפשר גם חלקים רבים מקרב אזרחי ישראל. אשר לחמאס, אנו נכנסים לחודש השני של המלחמה והחמאס עדיין מצליח לשגר רקטות לא רק ליישובים בעוטף עזה ובדרום אלא למרכז כולל תל אביב. ניתן היה לצפות שאלה יצטמצמו בצורה משמעותית לאחר הפעילות של צה"ל. לא מדובר על איזו זליגה של רקטה פה וטיל שם, גם לאחר התבוסות, אלא לעוצמה גבוהה למדי. ואנו כאמור לא יודעים מה מחכה לצה"ל במחילות ובמנהרות התת קרקעיות בעזה עצמה. וכאן קיים עוד גורם שלא היה קיים במערכות קודמות. קרוב למאתיים וחמישים ישראלים, ביניהם קשישים וילדים מוחזקים בעזה והם בני ערובה והלחץ של המשפחות האומללות זועק לשמיים ואיתם לחץ דעת הקהל. החמאס מנצל הזדמנות פז שנקרתה לו.

אילוצים לאומיים ובינלאומיים

עניין אחר שאנו מודעים לו היטב הוא הלחץ האדיר שמופעל על נשיא ארה"ב ג'ו ביידן בציבור האמריקני כולל במפלגתו הדמוקרטית, בכול הקשור להרג אזרחים בעזה מחד והתעקשות של ישראל שלא להסכים להפוגות הומניטריות מאידך. והנשיא עומד כשנה לפני מערכת הבחירות לנשיאות וקרנו הולכת ויורדת. ואנו מדברים על בעל ברית איתן ללא תחליף שהוא המשענת הביטחונית שלנו במלחמה בעזה ובזירה הגלובאלית. את החמאס צריך לסלק מעזה, והשאלה היא אם רק באמצעים צבאיים. אפשר וכל התרחיש הזה הוא נטול בסיס אבל גם אז כאפשרות יש להביא אותו בחשבון. ולכך לא מכינים את דעת הקהל בישראל. לנכוח האירועים בעבר הלא רחוק אין לנו המותרות לחיות באווירה "שקט - נלחמים". אנו שוב כלואים ב"קונספציות". אלא שגם אם ביסודה התפיסה הפעם נכונה - הנסיבות השונות, הלאומיות והבינלאומיות, בייחוד לעת הזאת, על הנעשה בעולם, עלולות לשבש אותה בצורה דרמטית. את הזירה הבינלאומית כבר הזכרתי. אשר לזירה הפנימית, עובדת היותו של ביבי עדיין ראש הממשלה, שהוא נטל על המערכה והמסרים התכופים והמסיתים המקוממים שלו לגבי האחריות במלחמה, שמוכחשים על ידו כחלק מהשיטה הביביסטית, והיותו שבוי מרצון או מאונס לבצלאל סמוטריץ' ולאיתמר בן-גביר, כבר מראים אי-אלה סדקים בחוגי הקבינט המדיני ביטחוני. בעניין זה התרחיש לדעתי חיובי יותר. אם המצב יהיה בלתי נסבל, וביבי מוליך אותו לכיוון הזה, יש להביא בחשבון גם אפשרות של פירוק גוף זה, לא כפגיעה במאמץ המלחמתי, שכן יהיה גיבוי מלא לצה"ל, אלא כמגמה פוליטית. זאת מתוך הכרה שהגיעו מים עד נפש וכי זוהי הדרך הבלבדית להביא לסיום כהונתו של ביבי כראש הממשלה. אז להקים ממשלה חרום חלופית קוהרנטית ושפויה יותר שהציבור ייתן בה מלוא האמון והיא שתאמר לנו מה המצב לאשורו ומה התרחישים לעתיד הלא רחוק.