אני שבוייה בקסמה של תזמורת הבארוק ירושלים ומבקרת, תרתי משמע, בקונצרטים שלה שהם מגוונים ומהנים, בניצוחו של פרופ' דוד שמר, המלווה את התזמורת הפעם בצ'מבלו (ולפעמים בפסנתר). ניכרים יחסי הרעות בין הנגנים לבין המנצח, דבר המוסיף לאווירה הנעימה שקיימת על הבמה בעת הקונצרטים. בימים קשים אלה, כשהעצבות שורה בעם שלנו, צפות ועולות אהבה, רעות ואכפתיות בין כולנו, הבאות לידי ביטוי בקיום הפסוק: "המתנדבים בעם ברכו ה'" (שופטים, ה, ט). פתאום מתגלים אזרחי מדינתנו ברוחב לב ויד מרגשים, אפילו עד דמעות (על כל פנים אצלי), וכל זאת אחרי הגל העכור שהיה כאן לפני... והנה, גם תזמורת הבארוק ירושלים אספה אל חיקה החם קהל תרבות איכותי מעוטף עזה וממקומות אחרים, המתארחים בירושלים לפסק זמן, מתרחקים מקולות הפצצות המוטלות עליהם ושומעים קולות אחרים, קולות מוזיקה נעימים הגורמים להם ליהנות, גם מאווירה הצלול של בירת ישראל (שחלקם לא ביקרו בה זה מכבר), וגם מקונצרט "נושמים בארוק", כהפוגה מוזיקלית מרעננת באולם הקונצרטים המפואר של י.מ.ק.א. היה לי תענוג לראות את האולם מלא עד אפס מקום בחבורות אנשים מוכרים ולא מוכרים, שדבר אחד היה משותף לכולם - חיוכים מאוזן לאוזן ועיניים בורקות. פרופ' דוד שמר, כאמור, היה המנצח, דניאלה סקורקה היפה והמוכשרת השמיעה את קול הסופרן שלה, נעם שוס הובילה את התזמורת וניגנה בכינור ראשון ועדית שמר, הפליאה בנגינת חליל הצד שלה. בתחילת הקונצרט, אחרי שנדמו קולות ההתרגשות של הקהל הלא מקומי, שהתפעל מבניין האבן המקסים של י.מ.ק.א. ומהאולם היפהפה שלו, פתחה נעם שוס בדברי הכוונה, אם תישמע אזעקה, נא לפנות לכאן ולכאן... אלו נשמעו כל כך לא קשורים לשמחה ולהתפעמות שהקיפה את הקהל. חלק מהם אף צחקו, כאילו אמרו: "מה לנו ולאזהרות המשונות הללו לפני הקונצרט, באולם כזה ובאווירה כה חמה". אך אין מה לעשות, המציאות נוקשת על הגב כמו שעון מטוטלת, הלוך וחזור ללא לאות. הנגנים נכנסו לאולם לקול מחיאות הכפיים שלנו, כולם ענדו סרט צהוב לפרק ידם, כאות שזיכרון החטופים בלבם והם מצפים לשובם במהרה (גם אני אקנה סרט צהוב ואענוד מהיום והלאה על פרק ידי, עד שישובו אחינו מהשבי). דוד שמר ישב עם גבו אלינו ליד הצ'מבלו, כי הוא ניגן וגם ניצח על התזמורת בעת ובעונה והקונצרט התחיל. תחילה ניגנו יצירה של יוהאן רוזנמילר (1684-1619). סינפוניה מספר 6: סינפוניה; אלמנדה; קורנטה; באלו; סרבנדה. לאחר מכן ניגנו יצירה של יוהן סבסטיאן באך (1750-1685). קונצ'רטו לכינור בלה מינור, רי"ב 1041. אלגרו מודרטו; אנדנטה; אלגרו אסאי. הסולנית, בכינור ראשון, והמנצחת הייתה נעם שוס, שעשתה את הביצוע הכפול במקצועיות ובחן רב. לאחר מכן, חזר הניצוח לידיו הנאמנות של דוד שמר, שניצח על היצירה הנוספת של יוהאן רוזנמילר: סונטה מספר 5. גראווה - לרגו - אדג'ו - פרסטו - אדג'ו. הסתכלתי על האנשים מסביב ומיד ראיתי שרבים מהם אינם ירושלמים. כל כך שונים הם נראו, ולאו-דווקא משום שלא הייתה להם הילה מעל הראש, שהזקנים אומרים שיש אחת כזאת זוהרת מעל כל ראש ירושלמי, אלא גם הצעירים וגם המבוגרים שבהם. לדוגמא: ישבו לידי שני אנשים. הצעירה שישבה בסמוך אליי נראתה כמו בחור צעיר (ואולי היה זה בחור צעיר). היא לבשה מכנסי ג'ינס גדולים ממידתה. על פרקי ידיה 5-6 צמידים מעור וחרוזים. שערה היה אסוף עם צמות ואף בהן נשזרו רצועות עור וחרוזים. לידה ישבה אישה שמנה ומבוגרת, שיערה קצר, בלונדינית לשעבר, עם שערות שיבה ברובן ולבושה גם כן משונה. מכנסיים אפורים וחולצה ארוכה בגוון צהבהב, שכיסתה בקושי את החזה הגדול שלה ואת הבטן שהלכה קדימה, מטר לפניה. כל כך הייתי סקרנית לדעת מי הם אותם אנשים ומהיכן הגיעו אלינו..., אך לא העזתי לשאול. הם דיברו בשפה שלא שמעתי מעודי, אולי הגיעו מהירח.