שלום רז,
אנחנו לא מכירים, אבל אני מכיר את אבא שלך, יוני. ישבנו ביחד לא מזמן, והוא סיפר לי עליך, ועל אחותך, אביב. אמר לי שאת בת ארבע וקצת והיא רק בת שנתיים וחצי והוא פוחד עליכן וגם על אמא. אבא סיפר לי איך הוא עושה סיבובים בלילות, מסתכל על המיטות הקטנות והריקות. חיבקתי אותו חזק, ואמרתי לו שאתן עוד תחזרו לישון במיטות האלה. הלילה זה יקרה. אבא בטח לא יישן הרבה. יעשה עוד סיבוב ועוד סיבוב, לוודא שאתן באמת שם.
כולנו בכינו אתמול כשחזרת הביתה. זה בטח מוזר. מדינה שלמה בוכה בגלל ילדה שהיא לא מכירה. אולי מפני שאנחנו כן מכירים אותך, סתם לא יצא לנו להפגש. את הבת שלנו, את הנכדה שלנו, את הילדה שיכולה הייתה להיות שלנו. רק שלבכות זה לא מספיק רז. אנחנו חייבים לך יותר מזה. אנחנו חייבים לך ולאביב מדינה אחרת. יותר מדי זמן לא שאלנו את עצמנו מה המדינה שאנחנו רוצים בשבילכן. איך היא צריכה להיראות, איך היא צריכה להתנהל. שכחנו שאת תחיי פה הרבה אחרי שאנחנו כבר לא נהיה. שכחנו עוד דבר: ילדים יודעים הכל.
זה לא עוזר שאנחנו סוגרים את הדלת כשאנחנו רבים, זה לא עוזר שאנחנו אומרים להם שהכל יהיה בסדר אם אנחנו לא מאמינים בזה. הם מרגישים. אנחנו חייבים לך מדינה שבה אנשים לא שונאים זה את זה. אנחנו חייבים לך להיות טובים יותר אחד לשני.
הדרך היחידה לגרום לך לשכוח את האנשים הרעים שפגשת, היא להקיף מעכשיו את חייך בנדיבות, באהבה ובערבות הדדית. אנחנו צריכים שאת תדעי שהמדינה הזו קמה כל בוקר ושואלת את עצמה מה יהיה פה עוד חמש שנים, ועוד עשר שנים, לא מה היה פה פעם או איזה חשבונות אנחנו סוחבים מהעבר.
אנחנו צריכים להשקיע הרבה יותר בחינוך שלך, ולוודא שיהיה סביבך שגשוג כלכלי, וכן רז, אנחנו מוכרחים, פשוט מוכרחים, לוודא שלעולם לא תהיה יותר ילדה בת ארבע בשבי של ארגון טרור. כדי שנדע את זה נצטרך צבא חזק וגדול וממשלה יעילה שלא מעניין אותה שום דבר חוץ מהביטחון והפרנסה של המשפחה שלך.
בכינו בלילה רז, כי אנחנו מרגישים שאנחנו גם כן המשפחה שלך, אפילו אם אנחנו לא מכירים. מה שאנחנו מבטיחים לך, הוא שלא נשכח את ההרגשה הזו גם כשתהיי בת חמש.