נהוג לחשוב שאחרי הניצחון על גרמניה הנאצית, איטליה הפשיסטית ויפן המיליטריסטית, העולם המערבי בהנהגת ארה"ב יבטיח לעד גם את ניצחון הליברליזם הפוליטי, החברתי והכלכלי ובאירופה המערבית, בצפון אמריקה ובחלקים אחרים בעולם הליבזרליזם אכן קבע את סדר היום כשהמרכז שמאל התחלף מדי פעם עם המרכז ימין שביסודו של דבר נבדלו זה מזה רק בשוליים. כך בפוליטיקה, כך בכלכלה שהייתה במהותה קפיטליסטית גם אם כונתה סוציאל-דמוקרטית, כך בפרקטיקה המשפטית, וכך במוסדות הבינלאומיים השונים. גם בארה"ב זו הייתה המציאות פרט להבדלים מסוימים בין הדמוקרטים לרפובליקנים בנושאי חוץ וביטחון — להוציא תקופת המקארטיזם. אך כפי שנכתב בסיפרו של העיתונאי ג'ונתן אלתר: "המרכז מחזיק מעמד". במידה לא מבוטלת זה איפיין גם את הפוליטיקה הישראלית, ובפרט אחרי קמילת שיטת המשק הריכוזית והסוציאליסטית למחצה בשנותיה הראשונות.
המצב הכאילו אידילי הזה בעולם המערבי הולך היום ונשחק בקצב מהיר. האליטות האינטלקטואליות שהיוו בעבר את עמוד השידרה המעשי והרוחני של הליברליזם מפנות את גבן בקצב חד ומהיר לעקרונות ליברליים שהיו מזוהים עימן בעבר. דבר דומה קרה אגב גם בשנות השלושים ובעיקר הארבעים והחמישים של המאה הקודמת כשחלקים לא מבוטלים בעולם האינטלקטואלי במערב הזדהו עם הקומוניזם הסובייטי ופעלו למענו, למרות שאכזריותו ושיטותיו האנטי-ליברליות לא היו בגדר סוד. גם בישראל התופעה הזאת הייתה קיימת בשוליים (משה סנה, למשל).
היום בגידת האליטות בולטת במיוחד בארה"ב שהולכות ומתרבות בה תופעות של צנזורה חברתית שמאלית בלתי רשמית אך אפקטיבית בעולם התרבות, הספרות והאמנות, בתקשורת ובנידוי מרצים וסטודנטים באוניברסיטאות שאינם הולכים בתלם של השמאל הרדיקלי ושל פוליטיקת הזהויות שמדגישה את הייחודיות, כביכול, של קבוצות מסוימות בחברה על חשבון קבוצות אחרות. גישה זאת מתבטאת, בין היתר, בקידום ארגונים מגמתיים כמו BLACK LIVES MATTER שכבר מזמן איננו גוף התומך רק בשוויון זכויות, אם בכלל — ובתמיכה בפלשתינים, כולל החמאס, נגד היהודים "הלבנים". לפלשתינים יש בעיניהם זכות להגדרה עצמית גם אם המשמעות היא השמדת מדינת-ישראל ותושביה היהודים — אך לא לעם היהודי "הקולוניאליסטי". ולאחרונה נודע גם על חרם כלפי אנשי-תרבות ומדע ישראלים. הם גם אינם נמנעים לפעמים מאלימות במקומותיהם ואינם מגנים אותה כשהיא מתחוללת בעוטף עזה — כל זאת בתוספת מובהקת של אנטישמיות.
כפי שקורה בפוליטיקה, קיצוניות מצד אחד מולידה תגובות, לפעמים קיצוניות לכיוון השני, וזו כנראה אחת הסיבות שאנו עדים לעלייתו המדהימה בסקרים של דונלד טראמפ באמריקה ולעלייתם של מועמדים ומפלגות ימניים במדינות כמו הולנד, ארגנטינה (שהיא אומנם מקרה מיוחד), סלובקיה, שוודיה ופינלנד וכמובן איטליה, ואולי בבחירות הבאות לנשיאות, בצרפת וגם זה איננו סוף פסוק. רוב ממשלות הימין האלה, ובפרט זו באיטליה בראשות ג'ורג'יה מלוני, אגב, מעדיפות "להתמרכז" בנושאים מסוימים, גם מבחינת הנראות ולקיים בחירות סדירות. לתהליך הזה יש משמעות בלתי-מבוטלת מבחינת ישראל ומדיניות החוץ שלה. בעבר, מפלגות ימניות קיצוניות התאפיינו בדרך כלל באנטישמיות. לא עוד.
הגורמים הפוליטיים הנ"ל (אפילו תנועתה של הגב' לה-פן בצרפת) מקרינים היום עמדה פרו-ישראלית מובהקת (בניגוד לממשלה השמאלית הקיצונית בספרד שסיפקה לנו הוכחה הפוכה) ומצטרפים בכך להונגריה שקדמה להם, ואם זה הכיוון שאליו נע חלק גדול מהעולם המערבי, ובפרט כשמניעיו נובעים מזיהוי האיסלאם הקיצוני כאיום על תרבותו ואולי על עצם קיומו - איום שקיים במודגש גם כלפי ישראל - כיצד עלינו לנהל את יחסינו עם המדינות האלה מבלי להזדהות גם עם האידיאולוגיות האחרות שלהן? מבחינת אופיו של רוב הציבור וקשרי ישראל עם יהדות העולם ועם אמריקה בכל הרבדים, ישראל לא תשנה את עקרונותיה הבסיסיים אך עם זאת יהייה עליה לכלכל בפתיחות וללא משוא פנים את קשריה עם העולם שפונה ימינה ובפרט אחרי שחלק כה גדול מהאליטות האינטלקטואליות בעולם בגד בה. חשוב שלא נחזור על הטעות כשממשלת ישראל בזמנו דחתה, בלחץ שרי השמאל של מפ"ם, את הצעת ספרד הפרנקיסטית ליחסים דיפלומטיים מלאים ושכתוצאה מכך הקשרים עימה נידחו לשנים רבות שבהן פרח דווקא הרומן בין מדריד לעולם הערבי.