אנתוני בלינקן החליט בשבוע שעבר לנסות משהו שונה בביקורו הרביעי במזרח התיכון מאז שפרצה מלחמת חרבות ברזל: הוא התחיל במדינות ערב ואז הגיע לישראל, במקום להפך. בלינקן קיווה להשיג כמה קלפי מיקוח שיאפשרו לו לשכנע את ישראל לנוע לעבר שלום, מסביר דייוויד איגנציוס, מבכירי הפרשנים בוושינגטון פוסט. הוא הצליח: מוחמד בן סלמן וכמה מנהיגים חשובים אחרים הבטיחו לסייע בשיקום עזה ולנרמל את היחסים עם ישראל, אם זו תסיים את המלחמה ותתחייב לתהליך שבסופו תוקם מדינה פלשתינית ביהודה ושומרון ובעזה.
בנימין נתניהו דחה את שתי הדרישות ובמובן הזה ההימור של בלינקן נכשל. אבל מקורות יודעי דבר בוושינגטון ובירושלים אומרים, כי ייתכן שהמצב הדיפלומטי יותר מבטיח מכפי שנראה. השערות על התפתחויות חיוביות במזרח התיכון הן לעיתים קרובות מוטעות, אך איגנציוס מציע לנתח כמה מן הגורמים שמאחורי הקלעים.
בלינקן יודע שהוא נושא ונותן עם ישראל שעודנה מצולקת קשות מ-7 באוקטובר, ולכן הציג את ההצעות הערביות לא רק לנתניהו אלא לכל חברי קבינט המלחמה והסביר אותן במסיבת עיתונאים לציבור הישראלי המתנגד למדינה פלשתינית. שאלת המפתח היא, האם נורמליזציה עם סעודיה וחזית מאוחדת נגד אירן, תהיה הצעה שלא ניתן לסרב לה. ממשלת הימין של נתניהו תתקומם נגדו אם יסכים, אך הוא עשוי לשלם את המחיר הפוליטי כדי לזכות בפרס הסעודי הגדול. הקריירה שלו גמורה, אלא אם ימצא דרך לשקם את מורשתו ההרוסה.
ישראל ניסתה להיענות ללחציו של בלינקן בהתחייבות לעבור לשלב של עצימות נמוכה, בו יהיו פחות אזרחים נפגעים ויותר סיוע. התוכנית היא להפחית את מספר החטיבות ברצועה מ-21 לארבע-חמש בחודש הבא, גם בשל הלחץ הבינלאומי וגם בשל הפגיעה הקשה בחמאס. איגנציוס מצטט הערכות לפיהן למעלה מחצית מ-24 הגדודים של חמאס שוב אינם פועלים ולמעלה מ-60% ממפקדיהם נהרגו. ישראל עדיין אינה מוכנה לאפשר לאזרחים לחזור לצפון הרצועה, אך הסכימה לאפשר לצוות של האו"ם להתחיל מיד בסקר של התשתיות והדיור הדרושים כדי לאפשר חזרה כזאת, והזכירה שהיא פועלת ליצירת מחנה פליטים גדול בגבול מצרים.
בלינקן השיב שלא די בצעדים אלה, ובמסיבת עיתונאים אף אמר שמחיר הפגיעה באזרחים "הרבה יותר מדי גבוה"; ממשל ביידן רוצה שישראל תתמקד במטרות חמאסיות יקרות ערך. שדה הקרב העתידי ברצועה הוא המנהרות, שכעת מתברר שהן משתרעות לאורך 500 ק"מ ברצועה שכל אורכה 40 ק"מ ורוחבה 11 ק"מ. ישראל אומרת שהיא השלימה את המיפוי שלהן ושחיסולן עשוי להימשך חודשים ארוכים. צה"ל סתם רבים מן הפירים ב"פצצות ספוג" היוצרות מכשול כימי קבוע ומפתח מה שאיגנציוס מכנה "כלים אקזוטיים" כדי למצוא את יחיא סינוואר ומוחמד דף. בארה"ב יודעים שישראל לא תחדל להילחם עד שהללו יחוסלו.
מי יטפל ברצועה לאחר נסיגת צה"ל? זוהי החוליה החלשה ביותר בשרשרת התכנון, מציין איגנציוס. לאחר חיסולו של חמאס, מתכננת ישראל לעבוד מול מנגנון אד-הוק של מועצות מקומיות, קבוצות עסקים, איגודים מקצועיים, שבטים ועובדים ברשות הפלשתינית. ארה"ב מאמנת את כוחות הביטחון של הרשות מזה שני עשורים ורוצה שהם יפקחו על העברת השליטה; נתניהו צריך להסכים, אך כרגע הוא מסרב.
בנוגע לגזרה הצפונית מזכיר איגנציוס, כי ממשל ביידן מנסה להגיע להסכם שיכניס את צבא לבנון לאזור המפורז ממנו יפונה חיזבאללה. שליחו עמוס הוכשטיין מדלג בין ביירות לירושלים, ופקידים ישראלים סבורים שיש סיכוי להגיע להסכם; חסן נסראללה רמז שהוא עשוי לתמוך בכך.
עם הצעתו של הנסיך מוחמד על השולחן, השאלה היא כיצד להשיג תשובה ישראלית חיובית. דיפלומטים יודעים כיצד להשתמש בלשון מעורפלת, למשל כדי להציג את הנתיב לעבר הקמת מדינה פלשתינית או להגדיר את הישות שתשלוט בעזה בתקופת המעבר – אך לשון שכזאת לא תמנע את הצורך בהכרעות קשות.
מה שצריך באמת, טוען איגנציוס, הוא תנופה בינלאומית שתקרב את הישראלים והפלשתינים לתוצאה הנכונה. ממשל ביידן מתכנן להקים בקרוב "קבוצות תיאום" שיטפלו בשיקום הרצועה והשלום האיזורי, בשיתוף מדינות ערב המדינות ו-G7. זהו צעד טוב בתור התחלה. ויש עוד גורם של לחץ: הבחירות לנשיאות ארה"ב בעוד פחות מעשרה חודשים – מה שאומר שחלון ההזדמנויות עשוי להיות צר במיוחד.