הדמוקרטיה הישראלית מתגוננת מפני מחריביה שקיבלו מנדט למשול. מדובר בקואליציה בת 64 חברים שאין חולק שהיא מחלישה את ישראל בכל פרמטר, אך גם אין חולק שלמרות הכל היא לא מאבדת את השלטון. זו קואליציה אינטרסים שלא ניתן לפרק אותה שכן לכל אחד ואחת מהשותפים בה יש אינטרס אישי לשמור על המשרה בכנסת או בממשלה. נכנסנו אל הבטן הרכה של הדמוקרטיה, אל חוסר יכולת לעצור את הכהונה של ממשלה חסרת אחריות ציבורית, שמעבר לכל, הפקירה את אזרחיה בשבעה באוקטובר האחרון. אזרחי ישראל ובהם גם כאלה שתמכו בממשלה מבינים שמדינת ישראל דוהרת במדרון חלקלק. מקשיבים לדברי הרהב של שרים ואנשי צבא שמבטיחים למוטט את החמאס עוד מעט במשך 100 ימים. בשורה התחתונה יש עשרות חטופות והחטופים שמתענים בעזה ופרט לחמאס לאף אחד אין מושג איפה הם. ישראל היהירה עסוקה במיטוט החמאס ובחיסול מנהיגיו ועל הדרך מקווים, אולי, לשחרר את בני הערובה. ישראל שמתבוססת בבוץ העזתי מנהלת מערכה גם בצפון ועשרות אלפי אזרחים שפונו מבתיהם נעים ממלון למלון פרט לתושבי הקיבוצים שזוכים לאירוח בקיבוצים אחרים שמבינים שהפתרון בעת הזאת הוא סולידריות. כל האחרים שנמצאים בחסדי הממשלה מרובת השרים, מהענקיות שהיו כאן בישראל, מבינים שמתעתעים בהם, אבל לא מתמרדים ומקבלים את הדין. ישראל הזו שתיארתי עד כה מזגזגת ומאבדת בלמים, יש קואליציה ויש אופוזיציה ודומה שאין עין שמבחינה בההבדלים ביניהם. יתר על כן, קולה של האופוזיציה נדם ואף יותר מכך כשהמחנה הממלכתי הצטרף לקואליציה. התירוץ הוא מלחמה, מלחמה כרונית שאין אחד שרוצה לעצור אותה ולהתחיל תהליך מדיני ראוי. במצב כזה אין לה לדמוקרטיה כלי התגוננות מעשיים. על-פי חוק יש כנסת וממשלה שנבחרו כחוק ובסמכותם לנהל את המדינה. חשוב לציין שבמקרה זה אין לאזרחים מה לעשות, הם נתנו את אמונם וכפי שאנחנו רואים כל 120 נבחרי הציבור לא רוצים ולא מסוגלים לעצור את הסלמת המחויבות וממשיכים כרגיל. נכון להיום כל הכנסת מגויסת למלחמה שאין כל אינטרס לסיימה. מנכר בי החשד, שבדיוק כמו תחת חוקי החירום של הקורונה, גם הפעם מתחבאים נבחרי הציבור מאחורי חקיקת חירום שנותנת מרחב בלתי מוגבל לממשלה ולצבא לפעול. השאלה הנשאלת היא למה האופוזיציה שותקת? למה חלק מהאופוזיציה לממשלת ימין על מלא מחריש? "זו לא העת לפרוש", כך מסבירים אנשי המחנה הממלכתי. לדבריהם הם שם עד שהמלחמה תסתיים. מה יקרה אם המלחמה לא תסתיים? כפי שאמרתי, לדמוקרטיה אין אמצעי התגוננות כשממשלה מתדלקת מלחמה ומשמרת חקיקת חירום. במצב כזה ישראל כעת כבר לא מדינה דמוקרטית. אזרחים רבים מאוד וכמוהם גם תנועות המחאה כבשו את הדחף לזעוק "דמוקרטיה או מרד". השאלה האם במצב הזה ראוי לחזור אל הרחובות, היא שאלה ראויה וטוב לדון בה. אזרחים רבים שקועים במצב רוח קשה כשהם שומעים שהחטופות והחטופים נמצאים שם בתופת של עזה. אל אלה נוספות ההלוויות היוומיות של חיילים שנהרגים בקרבות בדרום עזה. התמונות הקשות והידיעות שרצות ברשתות משתקות רבים מאיתנו ולכן קשה כל כך לצאת לרחובות ולמחות. אך אל לנו אזרחי ישראל. מצב הרוח הלאומי פוסח על מקבלי ההחלטות שקיבלו חופש פעולה ולא יראים מכלום, מבזבזים כסף בלי חשבון, מתדלקים את המקורבים ואת המצביעים ובתוך כך חוזרים על המנגינה "את המלחמה הזאת אי-אפשר להפסיק". כעת הקואליציה, בתהליך מעניין, לצד ביקורת ציבורית בעצימות נמוכה, ממשיכה בדרכה, האוויר מבלון הרפורמה המשפטית יוצא במהירות. בית המשפט על 15 השופטים הפיק מסמך עב כרס שיכנס לתולדות ישראל כמסמך שכהגדרת פרופ' ענת שקולניקוב, הופך את החוקה המתהווה כאן לברורה יותר. הקואליציה נהלה מאבק ברשות השופטת ומצאה עצמה עסוקה בקריאה של מאות עמודים. כמובן שרק מתי מעט מהם יקראו את מה שנכתב, מן הסתם הם הוגי הרפורמה שחשים פגועים. ובחזרה אל חברי וחברות הקואליציה, מה שמעסיק אותם כעת לפחות את מקצתם אמירות שתוקפות את הצבא, אמירות שמכוונות בדרך כזו או אחרת נגד כל מי שחושב אחרת ובעיקר דאגה לתקציבים ושמירה על הכסאות. מצב מדאיג למדי, כי בדרך הזאת הרשות המחוקקת פועלת רק לחיזוק הממשלה ולהתקבעות של חוקי חירום, בשקט בשקט, מתחת לרדאר. המאמר הזה נכתב כדי שכל 120 חברי וחברות הכנסת יתעוררו ויבינו שהם מערערים את הדמוקרטיה הישראלית. אנחנו במצב של מלחמה שאין לה סוף, אין לה מטרות, צרוף של אינטרסים אישיים וחוסר מחשבה.