בימים אלה שמענו על השינויים המתוכננים בחוק הגיוס שעיקרם - הארכת משך שירות החובה, הארכת גיל השירות במילואים, הארכת משך השירות השנתי במילואים ושינויים בתמהיל המתגייסים, הן בתחום המגדרי והן בתחום המיון האזרחי הבסיסי. כחלק משינויים אלה עלה על הפרק גם התיקון בחוק שעליו דובר טרם המשבר של 7.10.2023. צה"ל והמערכת האזרחית חיו מבחינה זו באופוריה לפני "השבת השחורה" ודומה שגם עתה תחילת הטיפול בסוגיה זו אינה מעוגנת במציאות, במיוחד בכל הנוגע לסוגיות השותפות בנטל השירות הצבאי/לאומי שעמדו על סדר היום לפני המשבר הנוכחי.
מלחמת "חרבות ברזל" מוכיחה כי האיום המתהווה סביבנו מחולל פעם נוספת אחרי 57 שנים מציאות של תרחיש לחימה רב-זירתי, שאת חלקו הגדול יצרנו במו ידינו.
1 תרחיש זה הומחש היטב ב-7.10.23 בעוטף עזה, אחרי שהומחש בחלקו במבצע "שומר החומות" (2021), בהתפרעויות הערביות בערים המעורבות בתוך ישראל, ובתחילת האינתיפאדה השנייה, בחסימת כבישים בוואדי ערה ומקומות אחרים והתפרעויות באזורים שונים שבסמיכות לריכוזי הישובים הערבים בצפון. התרחיש עתיד ללוותנו עוד שנים לא מעטות בזכות החתרנות האירנית והרפיסות האמריקנית של ממשל ביידן. הוא מחייב היערכות אסטרטגית ישראלית חדשה בכלל ובשימוש במשאב הלאומי האנושי בתנאי המתאר החדשים. חוק הגיוס החדש אמור לבנות את המסגרת למענה הלאומי וחשוב מאוד שיוגדר מתוך מטרה זו ולשמה.
למי שעוקב אחר התנהלות הצבא ב-15 השנים האחרונות בשאלות אלה ברור שמשטר הגיוס הוא פונקציה של תפיסת מצב הביטחון הלאומי (בט"ל), אבל גם של רמת האיומים - ואלה היו נתונים במשך זמן רב בענן אופורי של "מציאות מדומיינת". מבנה השירות, משכי השירות הגמישות במתן שחרורים ופטורים, טיפול במשתמטים וסדרי העדיפות היו כולם בלתי מציאותיים במונחים של חלוקת הנטל והשוויון לפני החוק.
צריך לקוות שוועדת החקירה שתבחן את כלל נתוני הרקע דרכם הגענו לאסון שמחת תורה תשפ"ד, תבחן גם היבטים אלה. נושא נוסף שראוי לבחון בהקשר זה הוא את שירות הנשים ביחידות השדה הלוחמות. הפעילות בעזה הביאה מבחנים אלה לממדים חדשים ואינטנסיביים יותר וכיום יש בידי מערכי כוח האדם של צה"ל נתונים רבים ומגוונים יותר, שמהם ראוי לגזור מסקנות גם ביחס לשינויים המתוכננים.
משבר ה-7.10 שינה את תפיסת האיומים וההיערכות הביטחונית הדרושה לישראל לאורם. נראה שהכול מבינים שלא מדובר בעניין סמלי או קצר מועד אלא בשינוי מהותי, הנובע ממתאר איומים גובר ומתקופת אי-יציבות ממושכת במזרח התיכון שמקורה גם באי-היציבות העולמית המשקפת את התגבשותה של מערכת רב-קוטבית חדשה, שבה ארה"ב חלשה יותר והשחקנים החדשים דוגמת סין, הודו והגוש האיסלאמי-פונדמנטליסטי הולכים ומתחזקים. הרעיון האמריקני החותר לייצוב אזורי (במקרה זה במזרח התיכון) כחלק מהייצוב הגלובלי נכון ביסודו, אולם הדרך בה מטפלת ארה"ב בעיצוב מחדש זה לקויה. ישראל עתידה לחוות קשיים רבים ואי-ודאויות משמעותיות בגין עובדה זו וחייבת להיערך לקראתם ותוכניות גיוס חדשות חייבות לשקף זאת. שינוי חוק הגיוס ודרכי היישום של החקיקה החדשה אינם סוגיה של ויכוח פנימי גרידא ותרגילי אופוזיציה להדחת ראש ממשלה שאינו אהוד עליה. הם חייבים להיות מעוגנים ביסודות המשטר ובסוגיות האמת של הבט"ל; רק כך יתייחס אליהם כלל הציבור ברצינות הראויה.
האנרכיה השלטונית שהתחוללה בישראל ערב המלחמה, שנועדה להחליף את הממשלה (בין היתר בשליחות אמריקנית) וכשלה בכך, הייתה לדעתי אחד הגורמים לפריצתה באופן בה התרחשה ותהיה גורם מפתח גם בשידוד המערכות הפנימי בתחום הגיוס ובתחומים אחרים. המציאות הישראלית שונה מזו של מדינות רבות אחרות לרבות באזור זה, בכך שהיא מצויה בליבתה של סביבה עויינת וצפויה להפתעות מצד סביבה זו גם אם לא מכל חלקיה באותה מידה. הסכסוך הישראלי-ערבי נותר על-כנו עד אשר תיפתר בעיית הפליטים של מלחמות 48 ו-67,
והיא אינה יכולה להיפתר בתוך גבולות הביטחון של ישראל. באי-הבנת השלכות סוגיה זו, חותרת האופוזיציה בישראל כשלוחה של המפלגה הדמוקרטית והממשל האמריקני הנוכחי תחת היציבות והסולידריות הפנימיים. זו פריווילגיה שישראל אינה יכול להרשות לעצמה.
חוק הגיוס החדש חייב להיות מעוגן בממצאי ועדת החקירה המיועדת משום שעליו לבחון את השאלה כיצד מנהל צה"ל כיום את הגיוסים, את הפטורים, את הקצאת המשאבים ואת קידום החיילים והקצינים במבנים הצבאיים על-רקע הכשרה, ניסיון מוקדם וכישורים מוכחים; ומוסכם בהסכמה רחבה.
צה"ל בהרכבו הנוכחי אינו יכול לתת מענים משכנעים בסוגיות אלה, בגלל הקשר העמוק מדי של צמרתו עם האופוזיציה לממשלה המכהנת. מצד שני לא ניתן לקיים בחירות חדשות בטרם הסתיימה המלחמה הפעילה, בוררו הליקויים בנתוני ההתחלה ואיכות ניהולה ובטרם נוסחה מחדש מדיניות הבט"ל ודוקטרינת ההפעלה המעודכנת. כך או כך מן הראוי שיובהר לגורמים מבית ומבחוץ
המחפשים בהחלפת השילטון דרך לתיקון הכשל ההיסטורי של "מהפך 1977" שלא זה נושא הדיון כיום. נושא הדיון הוא היערכות ישראל לשני העשורים הבאים אל מול האיומים האזוריים והגלובליים העדכניים והצפויים - צבא, חברה, כלכלה, אי-תלות חומרית ושילוב כלל הכוחות האזרחיים במאמץ הלאומי.
סוגיית הנשיאה השווה בנטל היא סוגיית-אמת, אולם גיוס של חרדים (שעליו מדובר רבות אבל זו פרברסיה מחשבתית) בגיל מבוגר יחסית לשירות חובה בסביבה ובתנאים שהם אינם יודעים עליהם כמעט דבר בגלל אורח חייהם הקודם, הוא ברכה לבטלה. גיוס הסקטור החרדי מבלי לקחת בחשבון שהמגזר הערבי בישראל מהווה כ-20% מכלל האוכלוסייה מול כ-10% של הסקטור החרדי ומשרת כיום באחוזים סמליים בלבד (רובם נוצרים ומיעוטם האפסי מוסלמים) - לא יעבוד. חייבים גישה כוללת ומקיפה "לכל הסקטורים באותם כללי משחק". הגדלת המגדר הנשי בהרכבי מחזורי הגיוס מחייב גם הוא הערכות ראויה ובעיקר חשוב לבחון מחדש את מדיניות הפטורים הקיימת, את הרכבי היחידות הצבאיות מבחינת "לוחמים" ו"תומכי-לחימה" ולצידם את השאלה של אחוז בעלי הכושר הקרבי המשרתים ביחידות עורפיות ואת התמהיל האזרחי-צבאי בקרב תומכי הלחימה.
בנוסף לכך אפשר וצריך לדלל את היחידות העורפיות ממגויסים על-ידי הרחבת עיסוקם של אזרחים עובדי-צה"ל שסיימו אתת שירותם הפעיל במילואים (או נמצאים לקראת סופו).
מדובר בהגדלה משמעותית בסדר הכוחות וזו מהפכה אמיתית שאותה יש לתכנן היטב וליישם היטב. בפעילות מלחמתית אינטנסיבית, צבא גדול פירושו קצב הוצאות גדול, גריעת פוטנציאל עבודה גדול מהמשק ומחסור בידיים עובדות. מול מציאות כזו איננו יכולים עוד לבנות את המשק הישראלי על ידיים עובדות ערביות משטחי איו"ש ועזה, מקרב פליטים עויינים וחוגים מקורבים לאיסלאם הפונדמנטליסטי. צבא גדול פרושו עורף מוקטן במלחמה ומוסדות ואירגונים שבנויים למתן שירות מוגבר לעורף המוחלש (בהנחה שעורף זה גם עשוי לעמוד בנטל לחימה ישיר או היפגעות ממנה, הנושא חשוב ודחוף עוד יותר. הכשל האזרחי הממוסד במלחמת "חרבות ברזל" אינו יכול לחזור על עצמו במציאות לקראתה אנו הולכים).
בתביעה החדשה-ישנה לנשיאה בנטל נפקד כמעט לגמרי מקומו של
השירות הלאומי. את השינויים המתוכננים יש לבצע כעסקת חבילה הכוללת גם את כל שינויי החקיקה הדרושים להיערכות מחדש ולמימוש התוכניות האופרטיביות.
לקונה חמורה בהתארגנות ליישום הצורך בהגדלת הצבא ויישום עקרון הנשיאה בנטל היא הניסיון לנגח את החרדים, משל האופן בו הם מתפקדים כיום אינו נגזר לכל אורך תקופת העצמאות שלנו מתוך חוקי המדינה שאושרו על-ידי הכנסת. אינני מקבל את הפער האדיר שבין היחס לחרדים לבין היחס לערבים שנמצאים באותו מצב יחסי כמעט של אי-נשיאה בנטל, שאל שמספרם באוכלוסייה כפול מזה של החרדים. אני תקווה שסוגיית הנשיאה בנטל לחרדים איננה חלק מהמאבק הפוליטי על חידוש ההגמוניה "הפועלית" לשעבר (זו שכיון מתנהלת על-ידי הדיפ-סטייט" הישראלי ותצטרך לעבור מן העולם לכשנתפנה לכך "אחרי המלחמה").
ישראל נולדה כמדינה יהודית ועתידה להישאר כזאת. לתוך מבנה אידאולוגי ותוכני זה יש לצקת את שילוב כלל האוכלוסיות בנטל, וככל שמדובר בשירות הצבאי ללא סייגים ואפליות, מדובר גם
בסוגיות הנאמנות הערבית למדינה יהודית. דומני שחשוב לומר גם כיום שמדינת ישראל הוקמה כמולדת מחודשת לעם היהודי המפוזר בגולה וזו משימתה הראשית. לא יוכלו לחיות בה אזרחים שיבקשו לשנות את אופיה באשר חוק האזרחות חייב לוודא שתנאי הכרחי לאזרחות במדינת היהודים היא קבלת העובדה שהיא מדינת הלאום של העם היהודי ובעלת מאפיינים המזהים זאת. לבד מתנאי זה יהיה כל אזרח כפרט במדינה (ישות משפטית עצמאית) שווה זכויות לאזרחים האחרים (מצב זה יש לעגן בחוקה לכשתחוקק באמצעות מדיניות דמוגרפית זהירה).
2
גיוס נרחב של ערבים לשירות הצבאי הופך את האמור לעיל לרגיש עוד יותר ולכן דורש ברירה קפדנית וחקיקה קפדנית. מאידך-גיסא, השירות האזרחי אינו מסויג על-ידי שאלות אלה וראוי להחילו במספרים גדולים. ולבסוף, שינוי מרחיק לכת בחוקי הגיוס והשירות הלאומי מחייבים תמונת מצב עדכנית של המציאות בנושאים אלה - כיצד מנצלת המדינה משאב אדיר זה ומה אנו למדים מכך על הליכה להעצמת ניצולו על-פי השינויים המוצעים. לדעתי
מן הראוי שמבקר המדינה יבדוק סוגיות אלה באמצעות צוות מיוחד כהכנה לדיונים על השינויים ב"חוק הגיוס ותרבות ניצול המשאב האנושי המגויס".
אין ספק שסוגיות אלה בחלקן וכמידת ישימותן לאירועי "השבת השחורה 2023" יבדקו על-ידי ועדת החקירה הממלכתית שתקום בתום המלחמה. אולם, הואיל ולפחות חלק ממאמץ הגיוס הינו צורך דחוף, ראוי שתהיה בידינו עדות אקטואלית ואובייקטיבית מוקדמת ככל האפשר לגבי איכות השימוש שעושה הצבא במשאב הלאומי החשוב ביותר העומד לרשותו, למען תשפיע על התהליכים הללו בשלב מוקדם ככל האפשר.
